מאז שאני קטנה אני זוכרת את אמא שלי כשאמא מזניחה ואפאטית, לא תמיד מציאותית
ובעיקר לא תומכת.
בגיל 16 נודע לי שהיא מתמודדת עם סכיזופרניה, (ובאותה שנה אחותי הגדולה אובחנה במאניה)
מכיתה ח' אני לא גרה בבית כי המצב תמיד קאוטי וחולה.
סיימתי שירות לאומי, ועכשיו נאלצתי לחזור לבית
והתחושות שלי תמיד קשות כאן
כי אמא שלי לא דואגת לכלום זה נראה שפוט לא אכפת לה מהמצב של הבית, הוא מוזנח מלוכלך וצריך להילחם איתה שתקנה אוכל.
בנוסף לכל זה, היא מאוד תלותית ומאז שאני זוכרת את עצמי אני ילדה הורית.
למדתי להשלים עם זה שהיא לא תשתנה, ושהיכ לא עושה שום דבר מרוע
אבל קשה לי ממש שכשאני עושה משהו,
למשל מסדרת את החדר, או מבקשת לקנות אוכל
היא תמיד תעיר על זה
תמיד תמצא דבר שלילי בכל מילה שאני אוציא מהפה או בכל יוזמה או רצון שלי.
נמאס לי!
נמאס לי ממנה!
ואני מגיעה לכאלה עצבים שאני מתחילה לצרוח עליה ואז אני מרגישה כזאת נוראית
כי זה באמת לא בסדר וזה דבר נוראי לעשות
אבל אני מרגישה חסרת אונים מולה
שהיא מציירת אותי תמיד באור רע ושלילי
אף פעם לא מאמינה בי בכלום
אף פעם לא תומכת בכלום
נוטשת
מעיקה
חרדתית
ואחותי זה סיפור שלם, היא מתעללת בי מגיל צעיר נפשית ופיזית.
כשאמא הייתה משאירה אותנו מגיל חמש לבד בבית היא הייתה מפרקת אותי במכות והייתי נועלת את עצמי בשירותים עד שאמא תבוא
וזה שהיא באה לא תמיד עזר
היא לא הייתה עושה יותר מידי.
עכשיו אני מנסה לצאת מהבית בכל כוחי ולמצוא תוכניות שיעזרו לי להתקדם בחיים
כי הבית הזה פשוט גורם לי להתרסק נפשית כל פעם מחדש
אבל עד שזה יתממש בצורה הפרקטית, אני רוצה להפסיק להתעצבן כך על אמא שלי.
זה נורא מצידי ועם כל הדברים שהיא עושה, זה לא מגיע לה
אבל אני לא מצליחה להשתלט על זה
מה אפשר לעשות בכדי לאזן את הזעם?
(אין לי יותר מידי אמצעים לטיפול פסיכולוגי וכו')
תודה לעונים!
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות