אנשים מתרחקים ממני ומרגישים אי נוחות כאשר אני מביע את דעתי בנושאים שונים...

היי לכולם, רציתי לשתף אתכם במשהו שחוזר על עצמו בחיי בכל מיני צורות, שגורם לי להרגיש לעיתים מעט מוזר או חריג ולעיתים אף דחוי ולהוביל לעיתים למצבים פחות נעימים, וזה רק בגלל שאני חיי את חיי כפי שאני רואה לנכון, מבטא את עצמי וחושב בהיגיון. אני אסביר:

בעבודה היו לא מעט מקרים שיושבים בהפסקות ומתחילים לדבר. הרבה פעמים דיברו על ריאליטי כמו האח הגדול והרגשתי לא בעניינים. כאשר הבעתי את דעתי שלדעתי זה בזבוז זמן לראות תכניות ריאליטי אז הרגשתי מן עוינות מסוימת שהתגברה כאשר עלו נושאים כמו יוקר המחיה, קשיים כלכליים וכדומה. למשל, אנשים התחילו לדבר על המינוס שהם נמצאים בו, כאילו זה גזרת גורל ודבר נורמטיבי (גם חבר'ה רווקים בלי יותר מידי מחויבויות), או על יוקר המחיה בארץ. כשהתחלתי להביע את דעתי, כמו למשל שהכי קל להאשים את המדינה אבל קודם כל צריך להסתכל על עצמנו, על מה אנחנו מוציאים כסף ומה אנחנו עושים עם הכסף ושהרבה אנשים מבזבזים כאילו אין מחר, הרגשתי פתאום מחוץ ל"קליקה".

גם כאשר אני מביא אוכל, בדרך כלל אוכל בריא, אז מסתכלים עלי לעיתים בעין לא יפה ולא מבינים למה אני לא נוגע בחטיפים או מתוק, גם אם מציעים לי. כשאני אומר שמבחינתי זה סוג של רעלזבל תעשייתי ואין לי כוונה להכניס דברים לא טובים לגוף שלי, אז מתחילים לומר לי דברים כמו שאני מגזים, שזה הנאות החיים, שחיים רק פעם אחת, שחבל שאני מונע ממני דברים טובים ואני בכלל לא מבין על מה הם מדברים. יש אחלה תחליפים למתוק כמו פירות או חטיפים יחסית בריאים ממרכיבים טבעיים אז למה בכוח לאכול דברים לא בריאים כמו זבל תעשייתי, בגלל שזה מה שמשווקים לנו שלא בריא זו קול ומהנה, ודברים בריאים הם לא מהנים או בגלל שבכל מקום רואים חטיפים, מי קבע שזה עדיף על מה שאני אוכל? גם כאשר אני לא מדבר על זה, תמיד יש מישהו שמעיר הערה וזה מעצבן. זה לא שאני פנאט, אני מנשנש מידי פעם דברים לא הכי בריאים אבל עצם זה שאני מביא דברים בריאים בארוחות זה יוצר אנטי לגבי ואני לא מבין למה. עצם זה שאני מרגיש צורך להצדיק את דבריי נשמע הזוי לא פחות. לפעמים אני שואל את עצמי למה בכוח לבזבז כסף ולהיכנס למינוס מיותר בגלל שלבזבז כסף זה לגיטימי וזו הנאה בחיים? אף פעם לא הייתי במינוס ואני גם לא מתכוון להיות במינוס. זה עניין של צריכה נכונה, ונראה שהרבה אנשים לא מבינים או לא רוצים להבין את זה ואז הם מסתבכים בשוק האפור לא בהכרח בגלל המדינה, אלא בגלל שהם הכניסו את עצמם למצב הזה.

לגבי אוכל בריא ולא בריא, יצא לי לקרוא כתבות על חוק של סימון המוצרים, כדי שהציבור יידע מה בריא ומה לא ועל הדאגה מכך שדחו את החוק כי אנשים ימשיכו לצרוך אוכל שמזיק להם, זאת עקב התערבות התעשיינים (דרך לוביסטים). כשאני קורא על זה אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. מה הבעיה של האדם הסביר להסתכל על הרכיבים ולהבין שאם רשום שיש הרבה נתרן או סוכר לחשוב פעמיים אם לקנות, בשביל זה צריך סימון מוצרים? זה מה שיעזור לו? איפה האחריות הבסיסית שלנו לדעת מה טוב לגוף שלנו ומה פחות טוב? לא מבין את זה... שיתפתי מישהו בדעה שלי כשזה עלה, והוא אמר לי שלא כל אחד יודע או מרגיש בנוח לקרוא על הרכיבים ולא הבין מה לא בסדר בזה שסימון מוצרים יסייע לבריאות הציבור. ואני אומר לעצמי, לאן הגענו...

או שראיתי כתבה על אבא שבוכה שאין לו כסף לקנות לילד שלו שוגי או כריות ומשום מה זה נשמע דיי נורמטיבי בכתבה, שזה לא בסדר שלאבא אין כסף לתת לילד שלו לאכול המון סוכר, ממש רחמים. זה הותיר אותי ללא מילים, טמטום נוסף זה שכמעט ליד כל כתבה רשום על סטטוס האדם (למשל נשוי+3). למי אכפת? זה מה שמגדיר את הבנאדם אם הוא נשוי או רווק? מה זה רלבנטי בכלל? כאשר אני מתעניין ברכישת מחשב למשל, אז לגיטימי שרשום דגם ומפרט. כאשר מדובר בציון סטטוס של אדם, בלי קשר למה שכתוב עליו, זה לא מובן לי.. באיזה עולם אנחנו חיים? אם כבר נכנסים להגדרות, אז למה כשיש כתבות נניח על חבר'ה צעירים רווקים, במקרים רבים לא כתוב סטטוס רווק כמו למשל דני (רווק) החליט אחרי השירות הצבאי לפחות סטארטאפ. מזו האפליה הזו? זה פיחות כבוד להיות רווק? יש הרבה יתרונות בלהיות רווק, זה שבארץ יש לחץ להתחתן ולהוליד ילדים, כי זה סוג של סטאטוס חברתי, זו לא סיבה מספיק טובה אך משום מה אנשים הם כמו כבשים, הולכים כמו עדר ולא חושבים לרגע אם הבחירות שלהם זה באמת מה שהם רוצים לעשות ואז הם נתונים למניפולציה ולחץ של הסביבה להתחתן ולהוליד ילדים בלי לחשוב לרגע על ההשלכות של זה. אז משווקים לנו ש"ילדים זה שמחה" ואחר כך שיש לך כבר ילדים, לך תתמודד עם כל הקשיים בעצמך.

אבל הטמטום הכי גדול שמטמטמים לנו בתקשורת זה "חלום הדירה". על איזה חלום מדובר בדיוק? מי קבע שזה חלום? זה בטח לא החלום שלי... למה שאשעבד את החיים שלי בשביל קירות. יצא לי לעבוד תקופה בבנק, ושם לכל בנאדם רשום מספר משועבד. ככה רואים אותנו, משווקים לנו חלום והופכים אותנו למשועבדים, כאילו אנחנו כלי במערכת משומנת שבאה לעשות עלינו כסף ואנחנו משתפים פעולה בכיף. גם על זה יצא לי לדבר עם אנשים והם אמרו לי שהחשיבה שלי לא נכונה, שאנשים מחפשים יציבות ושאני חושב שלילי. ושוב הרגשתי שבמקום שאנשים יקבלו ויכבדו את דעתי, מתחילים להתווכח איתי, ולתת לי תחושה שאני טועה וזה מפריע לי, כך שבמקרים רבים אני מתחיל להתגונן כשאני אומר את דעתי. אנשים לא מרגישים בנוח לדבר איתי, ואז גם אני מרגיש אי נוחות מסוימת ולעיתים אף אנשים מתרחקים ממני, אך קשה לי לשתוק ולהסכים עם מה שאומרים כי זה מקובל ונורמטיבי לחשוב כך, אם אני לא מאמין בזה...

במקרים רבים אני מרגיש שאנשים הם כמו עדר, אוכלים מה שהתקשורת שמה להם בכפית, הופכת דירה עם 4 קירות ל"חלום" ואנשים נוהרים לכל מיני מבצעים מטופשים של משווקי דירות ממולחים, כאילו זכו בפייס, סוג של שטיפת נוח יעילה שעובדת כל פעם מחדש. אם היה שלט ענק בכניסה שבו היה מצוין "בואו בהמוניכם, דירת החלומות שלכם במחיר חייכם! בואו להיות משועבדים לבנק שיעשה עליכם קופה! המחירים אמנם מופקעים אבל תחסכו כמה גרושים, מה לא עושים בשביל חלום שהמצאנו כדי לשווק לכם דברים מעבר ליכולות שלכם! מקסימום לא תשלמו בזמן, ניקח לכם את הדירה" אני ספק אם היו מגיעים המונים למקום כזה (או שאולי יגיעו בכל מקרה). כאשר אני מעלה את הטענות שלי, כי לפעמים זה מכעיס אותי שאנשים טובים נכנסים למלכודות שלא יודעים איך לצאת מהם, אני שוב מקבל עוינות, גם בקרב אנשים שקרובים לי, כאילו ערערתי את העולם שלהם, אבל זה מה שאני חושב ואני לא חושב שאני צריך להסתיר את דעותיי או להרגיש לא בנוח עם זה שהעולם נראה לי דיי מעוות ושאני מרגיש מצד אחד מפוכח יותר אך גם חריג באותה נשימה. אני לא אומר שרכישת דירה זה בהכרח דבר רע, אבל כמו שבודקים מוצר מסוים אם הוא מתאים לי או לא, כך לדעתי כדאי לנהוג גם בעניין של דירה, בייחוד כשמדובר בהשקעה כלכלית משמעותית ביותר, ולשים את ה"חלום" לרגע בצד.

ואז אני שומע כל מיני סיסמאות כמו "אבל אם יש לך דירה ואתה נשוי אתה מסודר בחיים", "אתה רוצה להיות לבד בעולם?". מבחינתי אין קשר בין להיות מסודר בחיים לבין להיות נשוי עם ילדים ועם דירה. יש אנשים שמרגישים בדידות בעולם גם כשהם נשואים, עם ילדים ויש להם דירה, ויש אנשים רווקים שהם מסודרים בחיים ונהנים מהחיים, אין קשר בין מסודר או לא. מי קבע שזה מה שעושה אדם מאושר, מספיק לשווק לי דברים שאני לא צריך. נשמע לי כמו לשים ראש בריא למיטה חולה. מה הבעיה בלהיות רווק ולגור בשכירות? אני לא אומר שזה הדבר האולטימטיבי לכל אחד אבל אם זה מתאים לי, למה אנשים נותנים לי תחושה כאילו אני סוג ב' או מביעים חוסר נעימות ואף עוינות כלפיי? זה לא נעים להרגיש כך. אני משתדל ליהנות מהחיים, עושה מה שבא לי, אוכל נכון, בעל חשיבה ביקורתית, דעת, מחפש עבודות שמתאימות לי ואם אני מרגיש שלא טוב לי אני קם ועוזב, אין לי בעיה עם זה. אז מה רע בזה? למה זה צריך לשמוע מאנשים כאילו אני בורח מהקושי ולא מנסה להתמודד, אולי אני דווקא מעדיף לא להיכנס לקשיים מיותרים? זה הכול עניין של תפיסה.

גם חברים קרובים אלי נדהמים כאשר אני אומר להם שאני חוסך כסף כל חודש, גם אם אני לא מרוויח הרבה וחיי במינימום ואין לי בעיה עם זה, אני לא צריך לבזבז כסף כדי להרגיש טוב עם עצמי ואין לי בעיה להיות רווק, כל עוד לא אמצא אישה שבאמת ארצה להיות איתה, וזה לא ממש מפריע לי כי לכל דבר יש יתרונות וחסרונות ואני חיי את חיי, וכמובן שזה מוביל לחוסר נוחות בקרב אנשים שלידי, בעוד שזה נראה לי מובן מאליו. שאלות כמו "נראה שאתה לא נהנה מהחיים", "זה נשמע כמו סגפנות" חוזרות על עצמן כאילו אנשים תיאמו ביניהם מה לומר לי. גם אם אני מעלה טענה כמו שהכסף שלי שווה יותר, כי אני יכול לחיות במעט כסף ועדיין ליהנות מהחיים בעוד שמישהו אחר (באותו סטטוס כמו שלי) אולי צריך להוציא פי 2-3 כדי להגיע לאיכות חיים שטובה לו, עדיין מרגיש ריחוק כלפיי, כאילו אני עוף מוזר וזה מעיב על הקשרים שלי עם אנשים. פעם הייתי מתנצל על הראייה שלי, היום אני פשוט אומר שזו דרך החשיבה שלי ומי שלא מקבל את דעתי, זו זכותו.

בכל אופן מה שאני בא להגיד זה שאני לא אוהב לשתוק ואני אומר את דעתי, אני לא צריך להתבייש בזה שאני רואה את הדברים אחרים אבל זה מרחיק ממני אנשים, מרגיש לי לעיתים כאילו מרחמים עליי שאני רווק ושאני לא נהנה מהחיים, על פי ההגדרות המקובלות של הנאה (בזבוזים, חו"ל, זוגיות) וזה לא נעים להרגיש כך.. פעם חשבתי שאני החריג פה אבל אולי אני האדם הנורמאלי וכל היתר סתם מושפעים מאחרים ומהתקשורת ו"ואוכלים" מה שמשווקים להם, הרי מרגיש לי שאנשים אומרים בדרך כלל את אותן אמירות, כאילו תיאמו ביניהם...

סתם הרגשתי צורך לשתף ולשמוע את דעתכם, האם כדאי לשתוק כאשר אני חושב אחרת ממה שאומרים כדי לא להרחיב ממני אנשים וליצור אי נעימות או שזה בסדר לומר את דעתי, ללכת עם האמת שלי, ומה שאני חושב וזה לא צריך להפריע לי אם זה יוצר לויכוחים או עוינות מסוימת, האם גם אתם חושבים שהאנשים סביבנו פועלים ב"אוטומט" ולא תמיד לוקחים אחריות על חייהם, אלא מושפעים מהסביבה שלהם, ולא יזיק לנער אותם קצת, האם נשמע שאני באמת חריג ועוף מוזר ואני צריך להגיד תודה שיש אנשים שרוצים להיות בחברתי גם כאשר אני מערער את התפיסה שלהם, האם גם אתם מרגישים שהעולם בהיבטים מסוימים דיי מעוות, שיש בעולם לא מעט טמטום וחוסר היגיון ושזה בסדר שאני מביע את הדעה שלי בעניינים מסוימים שנתפסים כרגישים לאחרים ואני לא צריך לתת דין וחשבון אלא לחיות את חיי, סתם הייתי רוצה לשמוע מה דעתכם על הדברים שהעליתי ושיתפתי... רוצה להרגיש פחות חריג, שאני לא היחיד שחושב כך :)