אני בת 34 נשואה כשנה. מכירים שנתיים. אוהבים מאוד ומתאימים מאוד, מרגישים מאושרים יחד.
הבעיה היא האופי המחורבן שלי. אני מרגישה שאני מגיבה להכל מתוך כעס. אפילו בדו שיח יומיומי. אני מוציאה את העצבים שלי על בעלי באופן קבוע והוא סופג ומכיל הכל, כמובן לצד תכונות רבות טובות אחרות שיש לי. אני אישה מאוד מפרגנת מכילה תומכת, עושה הכל בשותפות מלאה בבית כולל ניקיונות בישולים ופרנסה. עובדת משרה מלאה בעבודה תובענית ומכניסה משכורת גבוהה כמוהו. יוצאים מלא ביחד ומטיילים בחול ומצד שני נותנים ספייס אחד לשניה. באמת זוגיות מצויינת אבל לא ארוכה יחסית ואני כל הזמן חוששת שהוא יגיע למצב של פקיעת עצבים איתי ויימאס לו והוא יעזוב. אני כל כך אוהבת אותו ומעריכה אותו, מבחינתי הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. עברתי מערכות יחסים גרועות לפניו וסבלתי בעולם הדייטים ואני מרגישה שמצאתי סופסוף את האחד שלי. והפחד הזה אוכל בי כי אני מנסה לעבוד על עצמי, אפילו הלכתי לפסיכולוגית תקופה אבל זה תהליך כל כך מתיש ומייגע.. נוברים בעבר ובילדות ואני לא מסוגלת לזה. אני מנסה ביומיום לשלוט בכעסים בחילופי מצבי רוח בתגובות הקיצוניות ואני ממש אובדת עצות עם עצמי. אני רבה איתו על שטויות והוא מחליק. אני יוצאת עליו סתם והוא פשוט מעמיד אותי במקום ואז אני נעלבת ועושה לו סרטים. למה אני ככה? וכשיבוא ילדים זה יהיה יותר גרוע גם בהריון בשבילו וגם אחרי זה, ומה אם אני אוציא את הכעסים שלי על הילדים?
סתם רציתי לפרוק. תודה למי שקרא הכל
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות