האם להתנדב בצה״ל? רוב נערי המדינה סובלים בשירות צבאי ואני לא

שלום, פשוט אספר את הסיפור שלי.
לפני כשנתיים בגיל 16, ניגשתי כמו כולם אל מבחני הצו ראשון. מסיבה כלשהי, לא צלחתי בהם והנתונים שלי היו בהתאם. אלה האחרונים לא אפשרו לי לשרת בתפקיד משמעותי (בעיניי) שבמסגרתו אוכל להתפתח ולהרחיב אופקים, ולא להעביר שנתיים וקצת בנאחס.

במשך כשנה, נלחמתי במיטב על מנת שיתנו לי הזדמנות חוזרת לבצע את אותם המבחנים. ניסיתי לשכנע אותם שהנתונים לא משקפים את היכולות שלי ושאני מסוגלת ליותר, וזה באמצעות המלצות וכדומה, אפילו ניסיתי להפעיל פרוטקציות שלא ממש עזרו לי. לאחר שהבנתי שאין עם מי לדבר, חיפשתי בפינצטה תפקידים שיכולתי לשרת בהם ע״פ נתוניי שכן מצאתי בהם עניין, כולם סורבו לי ואפילו לא טרחתי לדעת למה.

מאמצע כיתה י״א ועד סוף י״ב שקעתי אל תוך דכאון, הציונים שלי התדרדרו, ללכת אל בית הספר גרם לי לבחילה ורמת שמחת החיים שלי הייתה יותר נמוכה מים המלח. קיבלתי מיון אחד שכן עניין אותי אבל לא הצלחתי בו, סביר להניח שזה היה בעקבות במצב הנפשי שלי. יתרה מזו, הסביבה התחרותית שבה חייתי, במסגרתה כל המיועדים לשירות ביטחון בגילי התמיינו ליחידות/מסלולים מובחרים ורובם המוחלט אף הצליחו להתקבל, בעוד שהייתי תקועה בלי כלום בידיים, לא סייעה במיוחד לעגמת הנפש.

בעקבות המצב, הגעתי למסקנה שאין בי כוחות נפשיים לשרת, הייתי בטוחה שהגיוס יעשה לי יותר נזק מתועלת והדבר אושש לאחר שקיבלתי מנילה שאני לא בטוחה אם היא הייתה יותר מצחיקה או יותר עצובה, בגלל התפקידים המביכים שהוצעו לי בה. לאור זאת הלכתי לקב״ן, לפסיכיאטר ומשם הישר אל פרופיל 21 ושחרור.

לאחר סיום התיכון והשחרור מצה״ל, חשתי הקלה מטורפת. לאט לאט בניתי את עצמי מחדש וכיום יש לי יעדים, אמצעים להגיע אליהם ותכניות חלופיות במידה ולא אגיע אליהם. בינתיים אני גם מפתחת את עצמי בתחומים שמעניינים אותי ומשתפרת מיום ליום מהרבה בחינות.

עם זאת, יש שני דברים שמפריעים לי. הראשון הוא העובדה שרוב נערי המדינה סובלים השירות צבאי ואני לא. אמנם אני לא מזוכיסטית, אבל משום מה מסיבה לא הגיונית יש לי ייסורי מצפון בגלל זה. אותם הייסורים מתגברים כשאני חושבת על זה שמערים בגילי, מתו למען ההגנה על המולדת. אני יודעת שזוהי לא אשמתי שיש במדינה גיוס חובה (כפייה), אבל אותן התחושות פשוט שם. הדבר השני, הוא התגובה של האנשים סביבי. כשאני מספרת שאני לא עושה צבא אלה מרימים גבה, ואפילו אם אני צדקתי במעשים שלי כבר אין לי כוח להסביר את עצמי.

האם בעקבות שתי הסיבות האלה אני צריכה להתנדב לצבא, גם אם בתפקיד משעמם ? או פשוט להתגבר על זה ולהמשיך הלאה עם החיים?