אני ובעלי רבנו עם כל המשפחה, האם להשלים או להשאיר את זה כך?

אני כ"כ מתוסכלת וכועסת על היחס מהמשפחה של בעלי.
הריון, 2 קטנים בבית, נקראתי ללדת מוקדם מהתאריך שצפו אחרי שבדרך כלל אני סוחבת עד הסוף ואפילו מעבר.
המשפחה שלי נסעו לחו"ל בראש שקט בהנחה שיש עוד זמן עד שאלד.
אבא של בעלי גסס במשך שבוע בבית חולים, המוות היה צפוי כל המערכות שלו בגוף קרסו והגוף כבר נכנס למוות מוחי.
ואני בחדר לידה במשך יותר מ36 שעות.
הוא נפטר, אני עדיין בחדר לידה - עם לידה מסובכת (כ"כ מסובכת שחמ"ל של רופאים אצלי בחדר), מתה מכאבים, מרגישה הכל, ללא אפידורל, כלום לא זז, בעלי מסכן -
מצד אחד אני, מצד שני הבייביסיטר משגעת אותו שהיא צריכה ללכת, אין מי שישמור לנו,
המשפחה שלי בחו"ל, המשפחה שלו בבית חולים - אין לנו בייביסיטר בסטנד ביי,
במזל גדול הצלחתי להשיג חברה פנויה שתשמור על הילדים - מה שהצריך ממנו להישאר איתי,
התחילה ההלוויה במרחק של שעה וחצי נסיעה, בעלי מתלבט אם ללכת או לא - אין מי שיהיה איתי בחדר לידה,
בסוף נתנו לי זירוז התחילה הלידה - הוא נשאר איתי.
לא הגיע להלוויה.
היה עם אחיו בקשר טלפוני ובאותו זמן שהם עמדו הוא ירד לבית הכנסת של הבי"ח,
ועשו לו קריעה של הבגד, ואמר קדיש.
לאחר מכן הוא הלך להיות עם הילדים ואני נשארתי לבד, הזעקתי את ההורים שלי שיחזרו מהר לארץ,
בגלל שידעתי שיש שבעה,
יש לנו קבוצה של המשפחה שלנו (כולל אמא שלו, אחיות שלו ואחים שלו),
בערב מקבלת התראות מהקבוצה הזו - שאחת ההתראות היא מאחותו,
שרושמת בפומבי "תודה לכל מי שהגיע וכיבד אותנו... ומי שלא מצא לנכון להגיע ולכבד אותנו כנראה שהוא לא חלק מהמשפחה הזו, ומי שמנע ממישהו לא להגיע להלוויה של אבא שלו - כנראה שהוא בעצמו בהמה",
ראיתי את ההודעה הזו וחטפתי הלם של החיים.
בעלי גם ראה את ההודעה וישר התקשר אלי, אמר לי לא להתייחס לזה ושהוא הולך לטפל בזה.
כל הלילה בקבוצה - ריבים, קללות, ממש כל החרא צף החוצה.
בעיקר בריב שבינו לבינה - שנגרר לקללות ולפסים אישיים, כי הוא החזיר לה והיא והיא כתבה לו "אני לא רוצה לראות אתכם יותר, לא בבית של אמא ולא בכלל",
ואמא שלו לא כתבה שום דבר בוטה כמוה, אבל היא כן כתבה בצורה עדינה "זה היה חשוב שתגיע",
והם חשבו שאני שידלתי אותו לא להגיע למרות שהוא הסביר להם בצורה יפה שהיינו ברגע של לחץ, שלא היה מי שישמור על הילדים או מי שיישאר איתי בחדר לידה וזה היה זה או זה,
ואז הם התחילו להאשים את המשפחה שלי ולרדת עליהם ולקלל בעניין של "מי נוסע לחו"ל כשהבת שלו תכף בחודש תשיעי, ממש משפחה למופת", "בטח הם ניסו לברוח ממנה"
ופה כבר לא שתקתי ויצאתי עליה גם.
בסוף יצא ששנינו יצאנו עליה והיא פשוט הסירה את שנינו מהקבוצה (של המשפחה!!!).
לאחר מכן ההורים שלי הגיעו לארץ בידיעה שהוא הולך לשבת שבעה,
הוא נוסע ואחרי 5 שעות מצלצל שוב בדלת.
אומר שהוא התכסח איתם והוא לא מתכוון לשבת איתם שבעה אלא הוא יישב בבית שלנו.
אני הייתי בטוחה שזה רעיון רע לשבת שבעה בבית שלנו כשיש בו תינוק בן כמה ימים (בכל זאת הוא רצה לישון על מזרן וקצת פחדתי מאנרגיה שלילית או במילים אחרות מאבל כשיש בבית תינוק חדש),
אז שלחתי אותו לשם בחזרה גם כדי שאולי יתפייס איתם.
ואז הוא אמר לי שאמא שלו מבקשת ממנו שנדחה את הברית, לא עד סוף השבעה, אלא שנדחה את הברית עד לאחר הסעודה (שנעשה ברית אחרי 30 יום.)
המשפחה שלי שמעו את זה וישר הטילו וטו על הרעיון מה פתאום למול תינוק בן חודש ו... צריך למול בזמן.
יש לציין שבשבעה של חמי הגיע רב ובעלי שאל את הרב האם יש מקום לדחות ברית מילה משום שיש אבל והרב אמר שאין דבר כזה לדחות ברית ברגע שהתינוק בריא לברית וצריך למול אחרי שמונה ימים, מה שכן שלא נעשה את זה אירועי. וכולם מסביב שמעו את מה שהרב אמר..
החלטנו שפשוט לא נעשה אירוע או חגיגה או שירים אלא נעשה מילה קצרה ונלך הביתה.
מאז שהיתה הברית אז גם חמתי שלא פתחה את הפה על ההלוויה החלה לפתוח אותו.
היא אמרה שאנחנו חוצפנים וחושבים רק על עצמנו אבל במזל גדול יש לה אחות שהפכה להיות דתיה, שדיברה איתה על הנושא הזה ואמרה לה שזה בסדר גמור מה שעשינו. לעומתה האחיות לא נרגעו.
והיא מאוד מקבלת מהמילים של אחותה ולכן היא הסכימה "להבליג".
מה שכן יש לו 2 אחיות רווקות שעדיין גרות בבית, שכל הזמן מרעילות אותה עלינו,
ובפעם הראשונה מאז שבאנו לבקר עם הילדים (לבקשת האמא),
ואחיות שלו פשוט התחילו לצעוק ולהתנפח איך היא מכניסה אותנו הביתה אחרי כל מה "שעשינו" ואחרי החוסר כבוד הזה והיא כל רגע אמרה לבעלי תתבייש אפילו להלוויה של אבא שלך לא הגעת.
וכל רגע היא מצביעה עליי ואומרת בגללה.
אני יושבת שעה והן רק צועקות וצורחות לי באוזן, עד שבאיזשהו שלב חטפתי את הפיוז שלי, כי כמה אני יכולה לשמוע שעה שלמה שמעליבים אותי?
בזמן שהם התווכחו אני הסתכלתי ועשיתי פרצוף,
ואז היא קמה אלי נעמדה מולי בטון של "מה את מסתכלת עלי ככה??? תעיפי את המבטים שלך" עם תנועות כאלה של ידיים בסוג של איום.
ואז אמרתי לה את לא מפחידה אותי ואל תפני אלי ככה,
והיא המשיכה לנסות להתקרב אלי במין איום של "מכות".
ואז בעלי התעצבן וגם לו היא אמרה "מי אתה בכלל", כמו איזה שלוכית.
ואז הוא הרים עליה יד לקח את הטלפון שלה וניפץ אותו על הרצפה, והלכנו משם.
אמא שלו שלחה לי הודעה "אל תכנסו אלי יותר הביתה, הוא הרביץ לה וכואב לה והייתי צריכה לשבת איתה כל הלילה ואולי נלך למיון.." ועוד כל מיני חירטוטים בירטוטים.
הוא לא עשה לה שום דבר חוץ מלהרתיע אותה ולהעיף אותה אחורה.
בטח שלא פוצץ לה את הפנים או משהו שדורש מיון, הן שקרניות ברמה בלתי נסבלת.
מהרגע שהגענו הן רק ישבו וצרחו לנו באוזן צרחות אימים ליד תינוק בן חודש וחצי וילדים קטנים.
מרוב שהקטנים שלי נבהלו הם פשוט התחילו לבכות שם בכי של טראומה כאילו קרה משהו, הם לא רגילים לשמוע צעקות כאלה.
הן רק העליבו אותי על משהו שלא היה תלוי בי - על זה שהלכתי ללדת.
או על זה שרציתי לעשות ברית מילה לתינוק שלי.
לא עשיתי אירוע, לא שמתי שירים, לא עשיתי מסיבה. הרב חתך, והלך.
לא היה שום דבר מעבר.

אני ממש לא רוצה לדבר איתן יותר או לפנות אליהן,
ובעלי בכלל מחומם עליהם כשהוא חסם את כולם בטלפון שלו כולל את אמא שלו.
והוא לא רוצה לשמוע עליהם שום מילה.

אמא שלי טוענת שאני צריכה לנסות להשכין שלום (לא עם האחיות), אלא רק עם חמתי.
לקחת אותה לשיחה ב4 עיניים ולדבר איתה כי היא אישה מבוגרת והיא חמתי,
לאחיות היא אמרה לי להתייחס כמו אוויר.
האם זה נכון שאלך לדבר עם חמתי? או שאעזוב את הנושא הזה פשוט?
בעלי לא מוכן לדבר איתה, ניסיתי להגיד לו כמה פעמים. כל פעם שמדברים עליהם הוא אומר לי אני לא רוצה לשמוע.