זורמים פשוט בקליל
בגלל שאין לי כל כך הרבה חברים וגם אף פעם לא היו, אז כשאני נמצא בסיטואציה חברתית עם אנשים מגניבים אני מרגיש ממש צורך אדיר לנסות ממש להתחבר "לפצות" על כל החוויות ההחברתיות שפספתי לאורך השנים....
אז אני מספר מלא סיפורים, אפילו שנגיד אחרי סיפור אחד גג שניים זה כבר נהיה חופר, אני לא מצליח להפסיק, ופשוט חופר לכולם יותר מברוס וויליס על האסטרואיד בארמגדון.
ויש לי תחושה כזאת של "עכשיו זה הזמן שלי סוף סוף להכיר חברים" ואני ממש כופה את עצמי על אנשים, במקום פשוט לזרום ולתת לדברים להתפתח טבעית.
בכל סיטואציה מחדש זה נראה לי ש"הנה, עכשיו זה הרגע שלי לזרוח! עכשיו האנשים המגניבים האלה יגלו שאני אחלה גבר וירצו להיות חברים שלי! אסור לי לפספס את ההזדמנות הזו!!!"
ואז מה? יו גסד איט! הם בורחים :( מרגיש כמו פרנקנשטיין גאדמיט
אני יושב עם כמה חבר'ה בסלון, נגיד יוצא לי פעם בכמה שבועות. ואז אני לגמרי לגמרי מרוכז ב"מה יחשבו עלי?" "איך אני אגרום להם לאהוב אותי?" ואם יש אפילו רגע קצר של צחוקים וחיבור אז אני עף עליו ב800 קמש וחוזר על הקטע שוב ושוב בהתרגשות. ולהם זה נראה מוזר.
בקיצור כל רגע קטן של חיבור, כל אדם שנראה לי מגניב, כל סיטואציה קלילה עם אנשים גורמת לי להרגיש "או מיי גאד! הנה זה קורה! סוף סוף יהיו לי חברים! סוף סוף יהיו אנשים שירצו לבלות איתי!" ואני פשוט לא מצליח להסתכל על זה בצורה קולית, ולזרום עם כולם בקצב הטבעי של הדברים והאינטראקציות, מנסה תמיד לכפות את עצמי על כולם כל הזמן.
תנו לי טיפים :( זה קורה לכם גם?
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025