היי לכולם.
אני מאיה,בת 18 וחצי מהצפון ואני-איתיופית.
אני די בטוחה שאם לא הייתי מציינת את הפרט הזה,מעולם לא הייתם מנחשים נכון?
אז כן,לא יהיה פה שום חידוש במקרה שלי וכנראה שהמקרה שלי יכנס לאוסף הבלתי נדלה למקרי גזענות במדינתנו הקטנטונת הלא היא ישראל.
אז מה אני אספר לכם?
בסך הכל זו הייתה עוד נסיעה שגרתית ביום חמישי הביתה.
אותו קו אוטובוס,
אותו מסלול.
אני בת שירות במד״א.אני עובדת 8 שעות מלאות ומנסה לתרום בדרכי הצנועה למדינה.
ובכלל לא מעניין אותי שיכירו בי.
אני הולכת לתחנה והאוטובוס לא רק שאיחר ב32 דקות מלאות,אלא גם שהנהג היה מבולבל במסלול ועשה הרבה טעויות.
ואני סחוטה פיזית ונפשית מהיום שירות שלי ורק רוצה להספיק טיפה לנוח עד הירידה בתחנה הבאה.
אז מה קרה בעצם?
ובכן,במסלול האחרון לקראת התחנה הסופית שהיא גם התחנה שלי,הנהג עשה פנייה לא עדינה במיוחד וכמעט נתקל בחבורת נערים צעירים בגילאי 14-16 אני מסיקה לפי הפנים שלהם.ישבתי בסוף האוטובוס ואז כשקרה מה שקרה עם הנהג הם התחילו לקלל את הנהג-״בן זונה מסריח״,״מטומטם״ ועוד שפע מילים מלבלבות בשפתנו היפה.
ברגע של העצירה הם קלטו אותי מאחורה ובחוסר צלם אנוש ורגש הם החלו לזרוק אבנים על החלון שלי ולקלל אותי.
באותו רגע ממש לא זזתי או קפצתי בבהלה למטח האבנים-הכל גם קרה מספר שניות.
וברגע של כנות עם עצמי כרגע אני מאוד חוששת להודות שלכמה דקות לא הרגשתי כלום.
לא הרגשתי כלום כלפיהם,לא כלפי המקרה ולא כלפי עצמי.
בדיעבד כרגע אני מבינה עד כמה נחסכה לי האי נעימות של השפלה לעיניהם של נוסעים אחרים.מזל שהיינו רק אני ועוד נוסע והנהג (שכמובן לא שם לב לכלום).
וכן,אחר כך בא הכעס עליהם-באיזו זכות?
עלי-למה לא הגבתי טיפה אחרת?
על בורא עולם-האם זה מבחן?
ולא,אני לא מתכוונת לשתף אף אחד חוץ מכם במקרה הלא מיוחד לצערי הרב שלי.
כשאבא שלי בא לאסוף אותי עם הרכב העמדתי פנים שהכל כרגיל.
זה סתם עוד יום חמישי אבא,אני רק עייפה.
אפשר לעצור את זה?
אני שואלת אתכם במלוא התמימות והרצון העז לדעת,ללמוד ולהבין-איך מפסיקה הגזענות הזו?
אני מניחה שהדמעות לא יאחרו לזלוג ברגע המתאים.
תודה שקראתם.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות