היי.
אני משרתת בצבא משהו כמו 9 חודשים בתור משקית ת"ש בצפון.
מאז שהייתי קטנה הייתי הולכת לפסיכולוגים. זה התחיל ממחלה של אבא שלי- שבגללה ההורים שלי שלחו אותי לפסיכולוג בגיל 6 פחות או יותר, והמשיך מזה שאני, ללא דרך טובה יותר להגדיר את זה- דפוקה.
תמיד הייתי בן אדם חרדתי מאוד.. כשהייתי קטנה פחדתי מהכל- מחושך, לדבק.
היו לי התקפי חרדה נוראיים, כאלה שאתה חושב שלא יעברו לעולם.
הם עברו באיזשהו שלב, לא זוכרת מתי.. אבל לפני 3 שנים בערך הם חזרו, ומאז זה בא לי בתקופות. למשל- הקיץ הקודם היה נוראי. היה לי התקף חרדה קשה כמעט כל יום. הייתי מפחדת מההתקפים- מה שכמובן הביא להתקף.
גם נראה לי שמשהו קצת דפוק אצלי במוח...
אני רואה משהו, או נמצאת במצב שמביא לאנשים אחרים אושר, ואותי הוא מדכא.
תינוק נולד? במקום להיות שמחה, אני מרחמת עליו שהוא צריך להיכנס לעולם הזה ולהתחיל את הגועל נפש שאנחנו קוראים לו חיים.
בר מצווה? יום העצמאות? מסיבה?- הכל נראה לי חסר פואנטה..
אני לא מבינה איך אנשים יכולים להיות שמחים. זו איזשהי נוסחא שאני לא מבינה?
אני באמת לא רואה טעם לחיים- ואני יודעת שזה נשמע כמו משפט קלישאתי, אבל אני מתכוונת לזה בצורה הכי כנה שיש.
מה הטעם?
מה המטרה של כל הקטע הזה? למה אני חיה במקום שאני לא אוהבת, עושה עבודה שאני לא אוהבת, ולא נהנית משום דבר?
אני באמת לא מוצאת הרבה דברים טובים בעולם.
ויותר מזה, אני לא ממש רואה טעם להמשיך לחיות בצורה שאני חיה בה כרגע. אני לא עוזרת לאף אחד.. אני רק מרעה את המצב בכל סיטואציה שאני נכנסת אליה..
אוקי... אובייסלי, אני שוקלת ללכת לקבן. לא בשביל לצאת מהצבא, אלא נטו בשביל לפרוק דברים..
אני רק לא בטוחה שזו המטרה שלו. קב"נים עושים מספר פגישות או שזה עניין חד פעמי תמיד?
הם יכולים לספק צורך פסיכולוגי ממושך?
ואני מפחדת שייצא מצב שהוא כן יגיע למסקנה שאני צריכה קה"ס או אפילו פרופיל 21.. אני ממש מפחדת מההשלכות שיכולות להיות לזה על החיים שלי. אמנם כרגע אני לא רואה אפשרות לחיים נורמליים וקונבנציונליים, אני איכשהו לא מצליחה להשלים עם ה"לעבוד, להרוויח כסף ולמות" כמו שכולם השלימו, אבל מי יודע, אולי בעתיד זה ישתנה...
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות