אז עברו להם חודשיים ארוכים לאחר הפרידה הזאת..
התהליך הזה שאני עובר עם עצמי כרגע לא דומה לשום דבר אחר שעברתי בחיים, באף פרידה שהיא.
תחושת האובדן הזאת בוערת לי בנשמה ובמקביל השכל הישר שלי מלקה את עצמו על הרגשות שצפים והזיכרונות היפים שמאפילים על כל הלא טוב שבגללו נפרדנו.
לרגע אחד אני מרגיש שאני על המסלול וברגע השני אני לא מפסיק לחשוב.
ואת דרכי ההתמודדות המוכרות כבר ניסיתי - נתק מוחלט שיש לנו מאז, ריכוז מוחלט בעצמי ובדברים שעושים לי טוב, המשפחה והחברים שאני מוקף בהם, הרשתות החברתיות שגם שם יש ניתוק (למרות שרשימת החברים המשותפים שלנו לא עושה הקלה בכלל..), תכנונים להמשך בין אם בלימודים והגשמה עצמית ובין אם גישוש אחרי פן רומנטי יותר, והעבודה העצמית על המשפט "תן לזמן לעשות את שלו".
החודש האחרון דווקא נתן לי תחושה שאני משלים את התהליך בלי לדלג על אף שלב, היו ימים רצופים של שקט נפשי, ואפילו הכרתי מישהי חמודה. ואז חוויתי נפילה קשה ואז שקט, ועוד נפילה ואז שקט... ככה כמה פעמים כשבכל פעם זה נהיה יותר ויותר קשה..
בחמישי האחרון ראיתי אותה,
עניין של מבט בחצי שנייה בנסיעה עם הרכב והמכה הזאת בלב לא איחרה להגיע..
ההרגשה כאילו מישהו קורע לך את הלב מהחזה והזיכרונות שברגע צפו למעלה כאילו לא דעכו עם הזמן בכלל, כאילו לא הייתה סיבה לפרידה. וזה איתי עד עכשיו, מלחמה מוחלטת בין הראש שרוצה להתאפס ולהמשיך הלאה לבין הלב שרוצה חזרה את כל המחוות הקטנות והמילים הטובות שלה והתחושה הזאת ממנה שלא חוויתי בחיי של להיות אוהב ומאוהב ללא תנאים ובעוצמות כאלה חזקות ולדעת שהיא שלי.
והכי קשה.. לדעת שאת המבט המאוהב הזה שלה היא הולכת לתת למישהו אחר.
הלוואי שיכולתי לקבל כרגע את זה שאני עוד אתאהב ואפילו בצורה חזקה יותר ובאהבה גדולה יותר מזאת, אני כל כך רוצה להאמין בזה, אבל חיי בי הספק שאולי זה היה משהו של פעם בחיים וכזה לא יהיה עוד.
עד כאן הלב דיבר,
עכשיו הראש רוצה להקשיב, באמת להקשיב
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות