היי,
קודם כל מצטערת מראש אם תמצאו את השאלה הזו בינונית ולעוסה,אך הנושא חשוב לי ואשמח לתובנות מהלב.
יותר נכון מהראש.
לפני שנתיים הכרתי בחור בפלטפורמה מסויימת.
היה קליל מהיר ולא הפסקנו לשוחח בהודעות.
כנראה שגם זו הייתה אחת הטעויות בדיעבד.
מפה לשם היו רצף של אי הבנות,משחקי אגו והכל הדדי.
ניתקנו קשר כשעוד לא הספקנו להיפגש.
אחרי נתק די ארוך החלטתי לפעול לפי הלב שלי-ולשלוח לו הודעה.
הוא היה מופתע ודי העריך את זה.
ושוב חזרנו בשיחות לחיבור בינינו,הבדיחות שלנו והפעם קבענו תאריך.
אני לא יודעת איזה מתג נכבה אצלו ,אבל פתאום כשהפגישה נראתה באופק הוא פתאום לא הראה עניין ואני הבנתי את המשחק הזה ואיחלתי לו שוב בהצלחה והוצאתי לי אותו מהראש ובתקווה שעד לחלל החיצון.
אז למה אני טורחת לכתוב עליו שאלה?
כנראה שזה סוג של “got in the feeling”
רק איתו הרגשתי ש״המוזריות״ שבי מקבלת חיבוק חם והבנה מלאה.
זה הבדיחות המיוחדות,הקוד שלנו המיוחד שלנו להגיד שאין מקום לבולש# כשמדברים פתאום רציני,זה להגיד אחד לשניה ״פחדן״ ״דרמטית״ ולצחוק באותה נשימה.
זה הרצון לקבל כוחות על ולהצליח לשגר את האדם הזה לצידך.
זה לשתף דברים מהבטן,ולהיות חשוף.
זה לרצות להיות חשוף כי אתה רוצה שזה יצליח עם האדם הזה.
אני לא אצליח להכניס את המילים המדוייקות בתבנית כזו,אז אעצור פה.
חשבתי על זה ובטווח הרחוק זה במילא לא יעבוד בינינו,
ולכן מבחינה שכלית היה קל לשחרר.
ואני באמת מצליחה,ויש לי עולם משלי,לימודים,תחביבים,משפחה והכל.
ופתאום הוא יכול ככה סתם להתגנב לי לראש.
זה פשוט די מתסכל שגם כשאני מכירה אנשים חדשים,זה מרגיש אפור ומשעמם לעומת מה שחוויתי אותו.
הלב עושה בעיות.
אני לא חוזרת אחורה,אלא רק מנסה לקחת תובנות מהסיפור הזה,כדי לדעת איך להתמודד עם הכרות חדשה.
אז אשמח לעצות מכם.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות