הראיה שלי לגבי הסכסוך עברה שינוי קיצוני - אובד עצות. אני אוכל שקרים?

לפני שאני שופך הכל אני מניח שדעתי יכולה לפגוע או להכעיס, אני מצטער, זאת לא הכוונה שלי.

אם הייתם שואלים אותי מלפני תחילת המהומות אם אני גאה במדינה הזאת, לא הייתי מהסס לרגע ועונה בחיוב, אבל כרגע בסוף השבוע, שהמערכה ממשיכה לשבוע הבא, קשה לי לחיות בלב שלם עם הדעה הזאת.

שנולדתי חונכתי כמו כל ילד חילוני ממוצע, למרות שגם הייתי מסורתי, תמיד למדתי לאהוב את המדינה ולהעריך את זה שכלכך הרבה נלחמו לקיומה ושילמו בחייהם על כך, בין אם זה מבית הספר, מהגנים או מהורי. אני מודה שלא הייתי לוקח חלק משמעותי בשיעורי אזרחות במהלך החטיבה והתיכון, מה שרלוונטי לכאן הוא שכל מה שידעתי זה שהמדינה הוקמה תוך התנגדות של מדינות ערב בנושא תכנית החלוקה, שהפלסטינים התנגדו לחלק את הארץ ושכיום גם חמאס והאזרחים עצמם מונעים שלום איתם בין ישראל. אבל לפי זיכרוני הדעה הפוליטית שלי הייתה בין מרכז שמאל. כמעט לפני שאני מסיים 12 שנות לימוד ורגע לפני שאני מתגייס לצבא, הבנתי שאני צריך את "הלמה שלי" בשאלה של למה להתגייס, אך הסתכלתי על זה בתור דבר שעדיין רחוק ממני. מה שקרה הוא שבמהלך הקורונה יצא לי להיות בבית חודשים שלמים, תוך למידה מהמחשב, ומודה שאני לא זוכר איך זה התחיל אצלי בדיוק, אבל התחלתי להעמיק ולהתעניין בנוגע לשורשים שלי - ליהדות. קראתי אינספור עמודי מידע לגבי דמויות משפיעות מעולם היהדות, העשרתי את הידע שלי לגבי התנ"ך - בין אם אלו המסרים שמוטמעים בסיפורים או משמעותן של הדמויות, הקיום של אלוהים ואפילו המשכתי להתעניין בנושא הכללי של תקופת הברזל. אם יש מילה אחת שיכולה לתאר את מה שהרגשתי היא גאווה. המשכתי להתעמק אפילו עוד יותר ברמה שאני זונח תחביבים שהם חלק בלתי נפרד ממני. התמקדתי בנושאים מאוחרים של היהדות, בית המקדש השני, מלחמות הצלב שקרו פה, ובעידר האנטישמיות והסיבות לה, רק בזכות העובדה שפיצחתי את הסיבה לאנטישמיות בקרב אנשים מהעבר ומההווה, הגאווה שלי התעצמה והלאומיות אפילו עוד יותר. ברגעים ההם התחלתי להעמיק לגבי המדינה וההיסטוריה שלה, כאן אני מודה שלא העמקתי קשות כמו בקודמים, אבל המבט שלי לגבי יהודה ושומרון וירושלים השתנה לגמרי בעיקר בגלל ההיסטוריה היהודית שחלק עצום ממנה התרחש שם, במקום שהעולם לא מגדיר אותו כחלק מאיתנו, למרות השייכות החזקה של הר הבית ליהדות, העובדה הזאת רק חיזקה בי את הלאומיות לרמת שיא, אפילו אולי עיוורון. (אני אחזור אל המילה הזאת) התחלתי לקרוא גם יותר ויותר לגבי ציונות, ובשבילי זו הייתה שאלה מאוד פשוטה - אם אתה לא ציוני ולא תומך בישראל = אתה אנטישמי - אתה בעצם מתעלם מהעובדה שאנטישמיות היא אלמנט שנמצא ברוב המקומות העולם, במיוחד באירופה. כאשר שאלו אותנו בטירונות את השאלה של למה להתגייס לצהל, אני הייתי הראשון עם תשובה צרובה בראשי - "למה להתגייס? כי ככה, כי זה מה שצריך, כי אבות אבותיי איבדו את חייהם והקריבו הכל רק כדי שיהיה ליהודים בית לאומי, בית בישראל. ואני לא מתכוון לגרום לזה לרדת לטימיון". בשבוע האחרון, הרגשתי שפתאום נפל לי האסימון. אני מסתכל על הפינוי משייח ג'ראח של המשפחות הערביות, ואני אומר לעצמי שזה ככה כי זה החוק וזו לא החלקה שלהם, אלא של יהודים. זה הarguement שאני מציג ברשתות החברתיות נגד אמירות פרו פלסטיניות, אך ברגע אחד, נפל לי האסימון - אדם אחד מגיב לי, שאם זה לגיטימי כי הבית הזה שייך ליהודים, אז מה לגבי בתיהם ואדמותיהם של הפלסטינים מלפני קום המדינה? אני חטפתי בדיקת מציאות מה שנקרא. התסכלתי על שידורים חיים של אנשים מארהב שתומכים בפלסטין, ומילים כמו - רצח עם (מה שלטענתם אנחנו עושים לפלסטינים בכך שמגרשים אותם מבתיהם, ומרכזים אותם או בגדה המערבית או בעזה) מילה שלא דיימינתי שתהיה לגיטימית בנושא, או השוואה של הציוניות לקולוניה, פאשיסטית אפרטהייד עם טענות כל כך משכנעות - לגבי הגירוש של כמעט 6 מיליון פלסטינים בלי זכות לשבות, כבישי הפרדה ביהודה ושומרון ובכללי הסתכלות אחרת על תושבים ערביים והobstacles שהם עוברים כל יום בהשוואה ליהודים. אני חטפתי שוק. ואני מסתכל עוד לגבי ההתפרעויות באל אקצא, אלימות היא אכן לא הדרך, אבל בעיני קשה לי להאשים אותם, את התסכול שלהם שנפתחתי אליו רק בשבוע האחרון, ולגבי הירוטים, אני רואה בחמאס ארגון טרור, אבל הידיעה שיש לנו כיפת ברזל שמגינה עלינו, בזמן שהם בכוונה משתמשים בחפים מפשע בשביל שיפגעו בגללנו וכל זה בזמן שאנחנו מודעים לזה שצהל יפגע בהם בין אם רצה או לא. אני מודע לכל האיבה שהם ביצעו אצל שני הצדדים, אבל בסופו של דבר לישראל יש חלק גדול באשמה, קשה לי לישון עם העובדה שלהם קשה לישון, שאין להם דרך להגן על עצמם, שלקחנו להם את כל מה שהיה להם, וזה היה יכול להיות אחרת, לחיות לצידם מאשר ליצור מדינה על אוכלוסייה שלמה שכבר חיה פה מזה שנים. (גם אנחנו היינו פה, אבל זה לא שאלה של מי היה פה לפני ומי לא, זה שאלה של להיות אנושי, ולא להתעסק בדברים האלו) מה הכי קשה לי? שאני מתבייש בהיותי ציוני, אני מתבייש בזה שברשת החברתית אנשים שגרים פה מתבטאים בצורה אלימה וגזענית נגד הפלסטינים בלי שום סיבה, ומכלילים אותם בגלל ארגוני טרור כמו חמאס, מרגיש לי שהציונות היא לא רחוקה משטיפת מוח שזה נוגע לגבי ערכיי האדם של האנשים פה. אני כבר לא מרגיש את מה שהרגשתי לגבי ירושלים והגדה המערבית, אם כל הכבוד להיסטוריה ולמעמד הדתי שלהם, בשטחים אלו משפחות פלסטיניות מאבדות הכל.

אני רשמתי בצורה יחסית מבולגנת בנוגע למה שנפל לי האסימון לגביו בשבוע האחרון, וזה כי ככה אני מרגיש, מבולגן, חסר כיוון, בוגד?? אני חווה קושי נפשי בנוגע להבנה של המקרה ובנוגע לזהות שלי. יעזרו לי מאוד תגובות, עצות וחוות דעת בנוגע להרגשה שלי ומה אני צריך לשנות בהסתכלות שלי אם אני צריך בכלל.