הכרנו בתיכון מתוך חבורת חברים, היינו ביחד שנתיים וחצי מאוד אינטנסיביות. היינו ביחד מגיל 16 עד ששנינו התגייסנו.
עד שהתגייסתי אפשר להגיד שהייתי ילד טיפש. הקשר היה מאוד אוהב, היינו מאוד מחוברים, קשר מצויין עם המשפחה אבל לקראת הסוף כבר התחלתי לקחת אותה כמובן מאליו, נהייתי סקרן לגבי בנות אחרות, חשבתי מה אני מפספס שם בחוץ. התגייסתי ללוחמה, משהו שבזמן מאוד קצר הוציא ממני ככ הרבה תסכול ועצבים, מה שהייתי מוציא עליה כשהייתי חוזר בסופשים הבייתה. ביחד עם כל ההתרופפות של הקשר קודם לכן, היא בחרה להיפרד.
באותו הזמן זאת הייתה הכאפה הראשונה שקיבלתי. לא ידעתי איך להתמודד, לא ידעתי מה זה לאבד, לא הערכתי אותה ובעיקר הייתי עצבני והגבתי בצורה ממש לא טובה (לא קללות, אבל דיבור פוגע, חסמתי אותה לגמרי).
היום כבר עברו שנתיים, היא הספיקה להשתחרר, אני מאוד קרוב לשחרור. היום אני בן אדם שונה לגמרי. הפרידה הזאת, ביחד עם כל מה שעברתי בצבא, גרמו לי לעבור תהליך אישי מאוד ארוך של להבין מה זה להעריך, מה זה לאהוב, מה זה לכבד ואיך צריך להתייחס לבן אדם שאוהבים. אני לא זוכר מי הייתי לפני שנתיים, לא מצליח להבין מה עבר לי בראש וכמה טיפש הייתי בכל מיני אספקטים בחיים שלי. אבל רק דבר אחד לא השתנה בי- לא עבר אפילו יום אחד שלא חשבתי עליה. מאז יצאתי עם כמה בחורות, אבל לאף אחת פשוט לא הצלחתי להתחבר בשום רמה שקרובה למה שהיה לי איתה. התמימות, מה שהרגשתי כשראיתי אותה. זה יישמע מצחיק, אבל עד היום כשאני הולך במקומות שיצאנו בהם, הדבר היחיד שאני מצליח לחשוב עליו זה כמה הייתי רוצה להיות איתה פה. כשאני חושב על עצמי כאבא עם משפחה, אני רק רואה אותה.
כמה חודשים אחרי שנפרדנו שמעתי שהיא התחילה לצאת עם מישהו. הצלחתי לשמור על שנתיים של נתק גמור ממנה, כן ידעתי שיש לה מישהו ובאמת שמכל הלב איחלתי לה בהצלחה (בתוך תוכי, איתה לא דיברתי מאז שנפרדנו). בזמן האחרון לפי מה שהבנתי מחברים הם נפרדו. וזה מה שיוצר לי דילמה: לעזוב את העבר בעבר, ללמוד לחיות עם הכאב ומישהי אחרת כנראה תכסה אותו, או שלמרות הכל ללכת עם הלב ולנסות ליצור איתה קשר ולספר לה כל מה שכתבתי פה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות