משבר ופרידה בו זמנית

אשתדל לתמצת ככל הניתן,

אני בת 31 הוא בן 23, הכרנו בתקופת הקורונה כחצי שנה לאחר שהחלה,
חיזר אחריי חודשים ולא נעניתי בגלל הגיל עד שלבסוף הסכמתי להיפגש לכמה דק בקטע חברי,
הקטע החברי הזה הפך לחברות קרובה מאוד, היה בא יושב איתי ועם חברים הכל היה אפלטוני ומקסים.
מהר מאוד התפתח בינינו משהו פיזי בעקבות משיכה, לא אני ולא הוא חשבנו שתצא מזה מערכת יחסים ובטח לא משהו כזה רציני..

הזמן עבר ועשה את שלו, התפתחה מערכת יחסים רצינית מאוד, הכרנו את המשפחות אחד של השני, עברנו לגור יחד, הכל היה מושלם.
הפער של הגיל לא הורגש אף פעם, הוא בוגר, יש לו מוסר עבודה, פעיל וחולק בכל המטלות וההוצאות ואף יותר ממני ואני עדיין רוצה לטרוף את העולם ולא חושבת על חתונה וילדים וזה פשוט עבד מעולה..

לצערי דברים בתקופת הקורונה לא עבדו לטובתי, פוטרתי מעבודה מאוד נחשבת ומתגמלת לאחר 4 וחצי שנים, מצאתי את עצמי רוב היום בין 4 קירות, בתקופת מבצע שומר החומות חזרתי גם לסבול מ-חרדות (שחוויתי בעבר הרחוק וטיפלתי בהם אצל פסיכולוג..) וזה הפך לכדור שלג שלא היה ניתן לעצור, אחרי החרדות לא איחר להגיע הדי-כאון, דעכתי ושקעתי עד שהגעתי לרמה שלא בא לי לעשות כלום לא לצאת לא לצחוק לא להיות איתו באינטימות ממש כלום.. כן קמתי בבוקר ועבדתי מהבית בעבודה חדשה שניסיתי, כן בישלתי ניקיתי אבל הייתי על טייס אוטומטי, כמו רובוט.
הוא היה הדבר היחיד שעוד היה אכפת לי ממנו, הוא תמך בי, הכיל אותי, חיבק ועטף, לא שפט לא ביקר, רק ניסה לשמח אותי ולעשות לי טוב, קנה לי הכל, עזר לי בבית, עשה קניות, ניסה להצחיק אותי ולהוציא אותי מהבית ואני פשוט הייתי דוחה אליו, התפרצויות זעם, בכי בלתי נשלט, מצבי רוח קיצוניים, כבויה, עייפה, לא נתתי לו לגעת בי לא היה לי חשק לכלום בטח לא חשק מיני.
דיברנו על זה כמה פעמים שקשה לו שאני ככה ואוהב אותי ורוצה שיהיה לי רק טוב, שהוא איתי נלחם בהכל ושנעבור את זה מחוזקים, קרו מס' פעמים בהם הוא רצה לקום וללכת כי כאב לו שאני מוותרת לעצמי ולא פונה לטיפול ע"מ לפתור את הדברים וחשב שזה פשוט כי לא אכפת לי, הגענו לקצה יותר מפעם אחת, הוא בכה ואמר לי שמאוד אוהב אותי אבל שקשה לו, שהוא מרגיש שמזוג הפכנו לשותפים לדירה, אוכלים ביחד, רואים טלוויזיה והולכים לישון, לא יוצאים לא מבלים, לא נוגעים וכל פעם הבטחתי בדמעות שאני אתעשת ולא עשיתי את זה.

לפני שבוע ישבנו כל השבת בבית וכנראה שזה כבר גמר אותו שהציע הכל ואני עדיין נרקבת במיטה בשבת שמשית במקום לנסות אפילו לעשות טיול קצר באוויר, הגענו לויכוח בלילה בו הוא אמר לי באופן חד משמעי :
"אוהב אותך, רוצה שיהיה לך טוב, רוצה שיהיה לנו טוב - תלכי לטיפול !"
התפרצתי ובכיתי, ניסיתי להסביר לו שאני א-ב-ו-ד-ה לדעתי הוא כבר לא יכל לשאת את זה.. הלכנו לישון ובבוקר הוא קם והלך לעבודה למשמרת של 48 שעות..
קמתי יום למחרת בבוקר תפסתי את עצמי בידיים ופניתי לגורם מקצועי לקבל טיפול, בזמן הזה הוא הסתגר עם עצמו אמר שרוצה לחשוב.. הבנתי לאן זה הולך אבל חשבתי שישמח אותו לדעת שפניתי לטיפול והוא יישאר.
חזר הביתה אחרי יומיים שאני מתפללת לטוב והתחלתי שינוי ואמר לי בפנים במילים האלו :
"אני אוהב אותך, מעריך אותך, מכבד אותך אבל לא רוצה יותר."
אמר שקשה לו, שהוא מרגיש כבוי, שהוא כבר לא שמח לא נהנה מכלום ושבכללי הוא לא מכיר את עצמו כבר..
לא הבנתי מה קורה ונשברתי, לא משנה כמה ניסיתי להסביר שלקח זמן אבל הגעתי למצב של טיפול ושינסה פעם אחרונה הוא לא רצה אפילו לשמוע,
באותו רגע לקח את כל החפצים שלו, הלך לישון אצל המשפחה שלו וראיתי שמיד אחרי זה התחיל לחפש דירה כבר.
נשברתי פי כמה, מכה על מכה, להודות במשבר עמוק ולעשות צעד לעבר טיפול שיקח לא מעט זמן כדי להגיע ליעד ולחוות פרידה תוך כדי והחיתוך החד הזה של הכל קורה תוך שניות הפיל אותי לקרקעית..

מאז עברו כמה ימים (שכן דיברנו בהם ושאל לשלומי) אמר שמעוניין שנשאר חברים אם ארצה כי אני חשובה לו מאוד אבל שהוא לא מעוניין בזוגיות הוא רוצה לבד ושקט..
המשפחה שלו מתקשרים אלי כל יום כל היום.. כולם המומים כולם כואבים.. היינו יחד שנה וחצי ועברנו בהם מה שאנשים לא עוברים בעשור.
אני מתקשה לקבל את זה, כועסת על הטיימינג, על הדרך והצורה, המומה וקשה לי להרים את עצמי..

אני מבינה שהוא צעיר ושהוא צריך עוד לחוות ולהנות ובטח לא להיתקע בבית עם מישהי שכל היום בוכה וסובלת.. אבל כואב לי להבין שעבר איתי הכל במשך חודשים כשלא פניתי לעזרה ואיך שיישמתי את מה שביקש קם והלך.

אני -שבורה- מהמחשבה שאני במצב הנפשי הזה והוא כבר יוצא לחיים חדשים.

איך מתקדמים מכאן ? אני ממש אוהבת אותו ואני מרגישה ממנו שהוא כבר במקום אחר וגם אמר זאת.. :(