כן, מכיר את זה, זה בסדר וידוע
הי,
מאז שאני זוכר את עצמי קשה לי להתחבר לרגש עצוב.
אני כמעט ולא בוכה ממוות, אבל יכול לבכות ממשהו מרגש כמו אנשים טובים שעוזרים זה לזה.
הייתי לפני שנה בפולין. הרוב בכו.
הרגשתי רע, כי הבנתי את המשמעויות של מה שעשו הנאצים, אבל לא הצלחתי להתחבר לזה רגשית. לא הזלתי אפילו לא דמעה קטנה. הרגשתי גם, שלא ממש דיבר אליי העניין.
ביום הזיכרון, לחללי צהל, ולשואה ולגבורה, יש רגעי כאב.
אני בקושי מרגיש אותם. אני מבין שזה עצוב, אבל קשה לי יותר להרגיש עצוב.
אף פעם לא הזלתי דמעה בגלל כאב כזה.
היום, כולם היו עצובים על מותם של 13 חיילי גולני.
כולם שמעו את זה ואמרו "עצוב מאוד" וכו' וכו'..
אמא שלי בקושי דיברה בארוחת הערב, אז שאלתי אותה למה,
והיא ענתה שקשה לה עכשיו בגלל החיילים שנהרגו ..
אני כבר מזמן עברתי לנושא אחר בראש .. לא העסיק אותי.
אני מרגיש שזה עצוב, שזה לא בסדר, שזה לא צריך להיות ככה.
13 משפחות שנפתח להן חלל שאי אפשר למלא אותו ..
אבל שוב .. אני לא מצליח להרגיש עצוב. כאילו .. אני אטום לזה.
אני לא נותן לזה להשפיע עליי ככה..
אני חושב שאני בכללי מדחיק רגשות מסויימים.
או אולי בגלל שאף פעם לא קרה משהו שקרוב אליי (טפו טפו טפו..)
כל הזמן יש דיבורים על מוות.. אני מתחיל להרגיש שהמוות הזה כל הזמן כאן..
כאילו .. אין ממש משהו חדש, היום כזה מת, מחר אחר.. יותר מדי מוות, קשה להקדיש ולייחד כל אדם לבד.
רציתי לדעת אם יש עוד אנשים שמרגישים כמוני.
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025