האם יש בי רוע? למה יש בי טבע לעשות לאחותי "דווקא"?

רציתי לספר על אחותי שגדולה ממני ב11 שנה והיא כבר גרה לא בבית כמעט שנתיים וחצי.
תמיד הקשר שלי עם אחותי היה מדהים לפני המעבר, באמת שמעל ומעבר!
היינו עושות הכל, מספרות מבלות, עושות. ממש חברות הכי טובות!
אחרי המעבר דירה שלה אפילו התקרבנו יותר, התחלנו לצאת יותר, ליצור יותר מפגשים משותפים, זמן איכות רק שלנו וממש יותר התקרבנו וזה מדהים כי היא אחותי היחידה ואני אוהבת אותה מכל הלב ותמיד אהיה שם עבורה כמו שהיא שם עבורי ת-מ-י-ד.
אחותי תמיד עשתה בשבילי כל מה שביקשתי אבל הכל.
מהדבר הכי קטן לדבר הכי גדול ואני מעריכה את זה מכל הלב ומודה על כך שזכיתי לאחות כזו ואני גם אומרת לה ומודה לה על כל דבר, באמת שאני לא רואה את זה כמובן מאליו בעיקר במשפחה שלנו שהקשרים שלנו עם המשפחה הרחבה פחות הדוקים ולא טובים כ"כ אף ניתן לומר.
בכל מקרה, שמתי לב לכך שלפעמים כשאחותי נגיד תוכל לבקש ממני דבר מה, לא משנה מה... אפילו הכי קטן וחסר משמעות (סתם נגיד לבקש ממני ללכת איתה לקניון לדוגמה)
אני יכולה להתנגד בתוקף ובעקשנות יתרה ופשוט לא ללכת עד שזה כבר יגיע לריב משמעותי וצעקות אחת על השניה כאשר בכל פעם היא תגיד לי -"אבל אני תמיד עושה בשבילך וכו'..."
אחותי היא אדם שהוא קצת רגיש ועושה יותר מדי טובות ודברים שלא תמיד היא צריכה או חייבת כי יש לה קטעים שהיא "לא מרגישה נעים" עם אחרים או מרגישה שהיא צריכה באיזשהו אופן .. לא יודעת אם לקרוא לזה לרצות, אבל בערך לרצות אחרים.
והריצוי הזה לא נעשה ב100% בשביל לרצות אחרים, אלא יותר כדי שהיא תרגיש בנוח עם עצמה שכולם מרגישים בסדר והיא לא יצאה לא נעים או לא טוב בעיניי אחרים.
אבל לפעמים אנשים לא מעריכים את זה והרבה פעמים זה קצת יוצא על חשבונה.
כמובן אני לא מדברת על דברים בעלי ערך גדול או הלוואות וטובות גדולות.., אלא מדי פעם, סתם כל מיני דברים קטנים ושטויות מהיומיום שהיא חווה עם חברים,עמיתים לעבודה ועוד. לא משהו רציני, אבל עדיין זו הסיטואציה.
בנוסף...לפעמים הריבים האלה שנוצרים מהעקשנות שלי (ושוב- ריבים של לפחות חצי שעה שבם היא רק משכנעת אותי לבוא איתה), לפעמים מורידים לה את החשק ואז היא כבר צריכה לעשות משהו אחר ולא את מה שהיא תיכננה איתי.
כשדברים כאלה קורים אז אמא שלי בד"כ נכנסת הרבה לסיפור בינינו ואומרת שיש בי סוג של רוע קטן שיוצא ממני כי אני הרבה פעמים לא "אסירת תודה" לה ולא באה לקראתה בעיקר כי זה משהו סתמי של לבוא לקניון וכל מיני בקשות בסגנון הזה.
זה מרגיש לי כאילו יש בי קצת רוע כי אחרי זה אני חושבת לעצמי - למה לא הלכתי? למה תקפה אותי העקשנות הזאת ? הרי זאת אחותי למה לי לעשות דבר כזה?
אני הרי הרבה קובעת עם חברות לצאת לסרט, ללכת לקניון וזה מתבצע בדיוק תוך כמה דק'.
אז למה עם אחותי שהיא חלק ניכר משמעותי בולט וחשוב בחיי,
אני לא ? למה יש בי טבע קצת לעשות ל-ה "דווקא" קצת?