שלום לכולם,
משתף אתכם בתסכול שלי שאני חווה במשך רוב חיי.
אין לי חברים בכלל, אפילו לא אחד, הכל התחיל בילדות.
למדתי בבית ספר יסודי בעיר והיו לי המון חברים בתור ילד, אני זוכר שתמיד הייתי מוקף בחברים, היו באים אלי הביתה והייתי הולך לאחרים, יש לי אלבומי תמונות שמוכיחים את זה אפילו.
עוד בתקופת היסודי עברתי לבית ספר אחר בקיבוץ, אני זוכר שהתקשתי מאוד למצוא חברים חדשים שם והיה כמעט בלתי אפשרי לשמור על קשר עם החברים מהבית ספר הקודם (לא הייתה טכנולוגיה כמו היום).
היו לי כמה חברים בודדים ביסודי אבל כבר לא הייתי מוקף חברים כמו בבית הספר הקודם.
מאמין שפחות התחברתי לוויב של הקיבוץ מאשר לוויב העירוני.
המשכתי ללימודים בבית ספר על יסודי ותיכון גם בקיבוץ עם אותם התלמידים ושוב, אותו מעגל חברתי.
אני בא ממשפחה מאוד עמידה וחוויתי המון קנאה ושנאה מצד ה״חברים״ ללימודים בקיבוץ ככה שאת גיל ההתבגרות עברתי כמעט ללא חברים כלל, ואלו שהיו חברים שלי פגעו בי המון מבחינה רגשית עד שהגעתי למצב שניתקתי איתם קשר.
בצבא התגייסתי לתפקיד של יומיות והייתי החייל היחיד בצוות של עשרות קצינים שגדולים ממני בגיל ובאופי ככה שלא יצא לי להכיר חברים בצבא.
עכשיו אני בלימודי תואר ראשון ואת האמת, לא מוצא שם חברים ולא בשום מקום אחר.
אני נראה ממש טוב ואני מאוד חברותי, אחד החלומות שלי זה שיהיה לי לפחות חבר טוב אחד שאוכל לסמוך עליו ולשתף אותו בהכל, שיהיה כמו אח.
אני חושב שהמעבר בית ספר והשינוי בין האוכלוסיות ערער בי משהו, בעיקר בתיכון נפגעתי הרבה מה״חברים״ שהיו לי שם.
אני כל יום מנסה להתחבר לאנשים חדשים אבל הם נרתעים ממני ואני לא יודע למה.
אני סה״כ רוצה להיות כמו כולם, שיהיו לי קצת חברים לדבר איתם ולצאת איתם לבלות ולא להעביר את הסופ״שים לבד בבית בזמן שכולם יוצאים לבלות.
מה לא בסדר בי? למה אין לי חברים?
למה אנשים חדשים לא מצליחים להתחבר אלי?
מה אני צריך לשנות בי כדי שירצו להיות חברים שלי?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות