לא מסוגלת לתאר אפילו כמה הבדידות כואבת ומתגברת מיום ליום, מה לעשות?

רציתי לפרוק קצת מהכאב העצום שיושב לי בלב. הכל מתרכז לנקודה אחת וגורם אחד- הבדידות. לא מסוגלת לתאר כמה שהיה כואבת מיום ליום.
בורכתי ברוך השם בהכל- חוכמה, יופי, ולעניות דעתי גם תכונות אישיותיות מאוד נדירות: אוזן קשבת, רגישות לזולת וכולי. אין שום סיבה חיצונית הנראית לעין שעשויה להיות הסיבה להתרחקות.
מכיתה א' עד התיכון סבלתי מקשיים חברתיים, הייתי בבית ספר צרפתי (על אף שלא דוברת השפה), כיתה קטנה של תשע בנות וגם אז לא הצלחתי ליצור קשרים יציבים. בחטיבת ביניים, די עשו עליי חרם, הייתי עושה כל מיני בעיות כדי לייצור רושם מול הבנות.
בתיכון, הייתי 3 שנים בפנימייה חלקית פעמיים בשבוע, מבחינה דתית הם היו "סטייל" שונה ממני, ולכן לא כל כך התחברו אליי (עד כי היום אני דתייה לייט) , גם בנות די קינאו בי ובציונים שלי , תקעו סכין בגב בכל הזדמנות. כל פעם גיליתי כמה אפשר להתאכזב מחדש. מתוך 120 בנות, היו איתי בקשר לסירוגין אולי 3 וזה לא היה קשר אמיתי. (היום רובן כבר התחתנו ואף אחת אפילו אין קשר)
תמיד הצטיינתי בלימודים ובכל מה שעשיתי, כדי לחפות על התחום שאני כל כך כישלון בו- התחום החברתי.
בשירות הלאומי- התחלה הייתה נוראית, גרתי בדירת שותפות עם בנות ולא הלך בכלל. עד שאחרי כמה חודשים, הצלחתי לראשונה ליצור חברויות!. המקום היה עבורי בית חם, במשך שנתיים. פעם ראשונה בחיי, שהרגשתי מוערכת, קיימת, המנהלים שיבחו את כישוריי וצברתי המון חוויות מהנות עם החיילים והבנות ששירתו איתי. עד היום בטוחה שלא אמצא כאלו אנשים.
לאחר השחרור, לאחר שנבנו הקשרים. הכל כאילו נמחק לחלוטין. כולם ניתקו קשר.
ואני שואלת את עצמי, איך זה שאני שוב פעם לבד לחלוטין בעולם?
היחסים שלי עם אנשים כל כך מורכבים, מצד אחד אני צריכה אותם בחיי,
ומצד שני- אני כל כך רגישה ומכל מילה נפגעת. יכולה בקיצוניות מלאהוב את הבן אדם לשנוא אותו כביכול.
אני כואבת מאוד,
אף אחד לא לימד אותי איך לחיות או לשרוד את החיים האלו,
כל החיים אני זוכרת את עצמי לבד, שורדת לבד וזה כבר נמאס.
אין אף אחד בעולם שמכיר אותי באמת- חוץ מאת עצמי. את האהבה שלי לריקוד, מי אני.
רוצה לטוס אין לי עם מי, רוצה לפרוק , אף אחד לא מתקשר או שולח הודעות, אני ממש אוויר.
אני מנסה לשים את העבר בצד, אבל הוא חלק ממני , וזה עולה כטריגר.
אני מייחלת שיום אחד, מישהו יראה אותי כמה שאני עולם ומלואו, מרתקת, עמוקה.
עד היום, אני מוכנה לעשות הכל בשביל תשומת לב, אני ניזונה משאריות של אהבה. מחפשת טיפה אהבה כדי למלא את חלל הבדידות וזה לא עוזר.
אני כועסת שזה הגורל שלי, הבדידות. אפילו זוגיות לא מצליחה למצוא, למרות שכל כך רוצה .
אני אומרת לעצמי שאולי בעבודה החדשה, אולי במקום הזה והזה אכיר אנשים ויהיה מדהים. אבל כל פעם נוחלת אכזבה.
אני שואלת את עצמי... אם אתחתן יום אחד, את מי אזמין לחתונה? כל אחת מדמיינת את יום חתונתה, ומה לי תהיה, חתונה עצובה?
תודה שקראתם עד כאן. אשמח לעצות, מילות עידוד או סתם לפרוק.