רציתי קרבי אבל התבגרתי ועכשיו מת מפחד, לא יודע למה הכנסתי את עצמי, מה לעשות?

אני אמור להתגייס בנובמבר ליחידה בחטיבת הקומנדו. אני התנדבתי ועברתי מיונים וגיבושים בשביל זה. התאמנתי מכיתה ז - הכי מורעל שיש.
רציתי לפקד ואפילו לצאת לקצונה. הכל כדי להגן על המדינה. כמעט כל האנשים שאני מכיר אישית ומעריך שרתו בקרבי ובמלחמות, אחד האנשים הכי קרובים אלי ושאני הכי מעריך שירת בשריון בלבנון ובצוק איתן כמפקד. אבא שלי היה ביחידה מיוחדת וגם נלחם בלבנון, גם בשנות ה90 וגם השניה - ואפילו נורה בכתף. סבא היה טייס קרב - והשני היה מאלו שבנו את הגשר מעבר לתעלה בסיני בכיפור. אז זה הרקע.
היו כאלה שאמרו לי לא ללכת, למשל אבא שלי. הוא אמר שהם סתם מנצלים את זה שאנחנו צעירים ונאיביים, שוטפים לנו את המוח ואנחנו לא יודעים למה אנחנו נכנסים.
אבל אני חשבתי שאני יודע יותר טוב - והושפעתי מאוד מכל הסרטונים האלה ביוטיוב של הsigma male grindset וכל החרא הזה שאומרים לך להיות גברי יותר וזה. הושפעתי מהטלוויזיה מדמויות כמו טומי שלבי בpeaky blinders והמפקד טנק בFury.

אבל התחלתי לקרוא, וקראתי ספרים על היסטוריה צבאית וזה - ואשכרה משתמשים בחיילים כמו כלי שחמט. בישראל אמנם פחות - אבל מלחמה זה אמיתי. אנשים מתים ומקבלים צלקות פיזיות ונפשיות לכל החיים. ואני מבין שהקשבתי למה שרציתי לשמוע. לא הקשבתי לאבא שלי שהוא אמר שהוא היה ממש קרוב ללמות בשביל כלום בדרום לבנון - חמישה סנטימטרים למטה והוא לא היה פה היום. לא הקשבתי למי שאמר שללכת לקרבי בשביל ההרפתקה וההתבגרות זה פשוט אידיוטי. ועכשיו תקעתי את עצמי.

אני יודע שהאינטנסיביות של המלחמות בארץ היא לא אותו דבר אבל אני עכשיו מה זה מפחד. לא יודע למה הכנסתי את עצמי. מי יודע אם יום אחד ישלחו אותי לעזה ואני בטעות יוריד בית שאולי היה בו מחבל - אבל הייתה בו גם משפחה? איך אני אחיה עם עצמי אחר כך?
פעם חשבתי שזה צודק, והייתי אומר מלחמה, אין מה לעשות אזרחים לפעמים משלמים את המחיר - אבל עכשיו אני מבין, זה אשכרה חיי אדם.
עכשיו אני לא אומר שצה"ל לא נחוץ או הכרחי ואני באמת רוצה לתרום אבל אני באמת לא יודע מה לעשות עם עצמי עכשיו. אני ממש תסלחו לי על הביטוי משתין במכנסיים - שמה יהיה עם יום אחד סתם בפעולה שגרתית בשטחים אני יהיה האחד שיירה בטעות בילד קטן - כמו שקרה לפני שבוע.

מה אני עושה?