לא טובה עם אנשים ולא מצליחה להגיד מה לא עובד, כולם משחקים אותה תותחים ואופטימים?

משהו בי לא עובד לאנשים.
אומרת את זה כבר אחרי 30 שנות ניסיון בעולם.

בבית הספר ובתיכון היו לי מלא חברים,
ואז הגעתי לצבא, לא הסתדרתי לא עם המערכת ולא עם האנשים, היו לי בנות נוראיות שעשו לי את המוות, כי הייתי הנורמלית והן היו חבורה של פרחות שאכפת להן רק מבנים כל היום ומהטלפון שלהן
אחר כך באוניברסיטה לא הלך לי טוב. היה לי קשה ולא תפסתי את החומר בקלות. התלוננתי, כן כנראה שקצת יותר מידי, מצאתי את עצמי בלי שותפים לעבודות ונתקעתי עם המוזרים שאפחד לא רוצה להיות איתם. היו לי פה ושם חברות אבל זה תמיד נגמר באיזה פיצוץ על תרגיל בית איכשהוא.
אחר כך מקומות עבודה. החלפתי כבר כמה ותמיד איכשהוא יש קליקה של אנשים שאני בה, ואז זה מתמסמס, איכשהוא אנשים תופסים את הבאסט באדיז שלהם ואני נשארת בחוץ.
כיום, עברתי למקום חדש לחלוטין, ואני מרגישה שהבעיה שוב חוזרת.

אם אני מנסה לנרמל את הבעיה
אני הייתי מופנמת בתור ילדה עקב ילדות לא הכי קלה וריבים עם ההורים, לא משהו קיצוני אלא בעיות נורמטיביות של הורים פולנים ואמא ביקורתית.
גדלתי להיות ביקורתית מאוד בעצמי ועל כן נראה שזה שורש הבעיה.
כמובן שעל חברים שאני לא מוציאה את זה, אבל. אני כן טיפוס די דעתני שאוהב להגיד את הדעה שלו כשניתנת ההזדמנות. בנוסף, אני בן אדם כן שאוהב לא ללכת סחור ולהגיד את הדברים תכלס כמו שהם.
אם קשה לי אז אני אומרת, אם יש משהו לא צודק אז אני אגיד, כמובן אבל בנימוס ותוך אינטיליגנציה רגשית מאוד גבוה ורגישה לסביבה.

אני מרגישה שאני טיפוס די נורמטיבי, מרגיש לי שאני כל הזמן נופלת על האנשים הלא נכונים אבל כמה אפשר להאשים את האנשים הלא נכונים ?
אין לי דעות קיצוניות מידי, אני בן אדם שמתעניין בהרבה דברים, אני עובדת בהייטק וקרייריסטית, עשיתי תואר ואני מרוויחה יפה, אוהבת בעלי חיים, הומור שחור וגם לא רק, סדרות טובות, לטייל, להיפגש עם חברים ומצידי להיות איתם כל היום. מבחינת פוליטיקה אני מרכז נוטה לימין, ואתן דוגמא
כל החברות שלי בדעה חולמנית על המצב בישראל ועל זה שיהיה טוב, למשל מתעלמות לחלוטין מכל אמרה על ערביי ישראל ועל זה שיש איזשהוא סיכוי להסלמה, אומרים שיש קיצוניים בכל מקום ושלא צריך לעשות היסטריה. אני לא רואה את זה בצורה כזו אופטימית אבל שוב, העניין הזה של להביע דעה.
משהו נוסף זה שאני בן אדם דיי חסכן מתוך מחשבה על לדאוג לעתיד. אני לא נהנית לשפוך כספים על מסעדות שלא שוות את הכסף כי אני מבשלת בבית אוכל הרבה יותר טעים, או ללכת למקום מסויים ולשלם עליו רק כדי לסמן וי, מנסה להימנע מדברים כאלה ואעדיף להזמין אליי או להתארח כמובן עם הרבה אוכל מפנק שאכין, יכול להיות שזה מוריד אבל כמה אופציות כשמדובר באירועים של חברים.

לא כל כך מצליחה לשים את האצבע מה לא עובד. אבל מרגיש לי שבכל מקום שאני אלך, אני פשוט ארגיש לבד. כן יש לי פה ושם כמה חברות שבאות מהעבר אבל תמיד איכשהוא זה לא באמת האנשים שהייתי רוצה להיות איתם. מרגישה שאין באמת אנשים ״כמוני״ ושאנשים תמיד מאכזבים, תמיד יעדיפו את טובתם האישית מאשר לבוא לקראת מישהו ויחשבו רק על עצמם וזה מאוד מוריד לי במקרה כזה.

האם כולם פשוט משחקים אותה אנשים תותחים ואופטימיים? האם כולם מתפשרים על קשרים בינוניים ? מרגיש לי שהם משקרים, או שהחיים שלהם פשוט הרבה הרבה יותר טובים משלי.

אשמח לכל עצה, בבקשה בלי לשפוט