המצב הבטחוני 
יש לי תחושה מאוד מוזרה. אני אתאר אותה:
יותר מ1000 איש נפלו בקרב, נרצחו, נהרגו. ואני בסדר. כי אני גר במרכז, וכל זה רחוק.
יותר מ200 איש נחטפו, אבל אני בסדר. כי לא הייתי בשום מקום קרוב לעוטף עזה.
משפחות שכולות, משפחות שבורות עוברות סבל יום יומי. אבל אני... לא מכיר אף אחד מהם אישית.
בת אביב יש רקטות כל יום יומייים. לנו היו 4 אזעקות, מתוכם 2 שווא.
אז יש לי מין "ייסורי מצפון". שאיפשהו שם יש מלחמה, יש נפגעים, כל שבוע קוברים 10 בחורים חדשים. ואני עובד, קורא ספרים, רואה סדרות. כאילו כלום.
כשיהיו לנו אזעקות הרגשתי סוג של "הקלה" כמה שזה ישמע הזוי. כאילו ש"תראו. גם פה יש משהו רע".
חשבתי להתנדב למילואים, אבל זה מיותר. החטיבה שלי היא ב120 אחוזי התייצבות, אז זה יותר מעמיס על המערכת מאשר תורם. ולא שיש לי תפקיד שמצדיק התנדבות. רוב הסיכויים שאני סתם אשב שם רגל על רגל באיזה מחסן חירום מלא אבק.
רציתי לתרום דם, אבל נרתמו כל כך הרבה שהם הפסיקו את ההתרמה בבוקר והיה צריך להירשם ולקבל תור. אז יש מספיק.
האם יש עוד מישהו שמזהה עם התחושה של המצפון על זה שאני לא נפגעתי?
ועזבו לתרום במבה לחיילים, זה לא באמת עושה משהו.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2024