אני וחברה שלי כבר שנה ו10 חודשים ביחד והקשר בריא, אוהב ומאוד יציב.
שהתחלנו לצאת אף אחד מאיתנו לא חשב שזה שהקשר ימשך בגלל המרחק, משפחה, חברים והמון ריבים שהיו בין לבין.
אוסיף שמעבר לזה כל תחילת הקשר שלנו עד החודש החמישי שהיינו ביחד לא הייתי אומר שהיינו ממש ממש מאוהבים, הייתי אומר שבאמת התחלתי להרגיש משהו אליה שהיה כיף באופן כללי בלי קשר למין, אבל שלא היה בסדר והיה המון זיוני שכל לא יכלתי לראות אותה או לשמוע אותה. אבל עברנו את זה ועכשיו אנחנו באמת מאוהבים מעל הגג ומבינים אחד את השני ורואים עתיד ביחד.
בכל מקרה, בחודש השלישי שהיינו ביחד אני הלכתי למשהי אחרת בלי שום סיבה האמת, הרגשתי צורך בריגוש כלשהו אפילו לא מחרמנות או רגש לבן אדם נטו ריגוש. זה היה חסר לי בגלל כל המריבות והחוסר וודאות אם נהיה ביחד או לא. אפילו הסקס שהיה בסופו של דבר לא ריגש אותי ונגעלתי קצת
גם הראש שלי אמר בכל מקרה לא תהיו ביחד יאללה מה זה משנה, וזה מאוד שינה.
אחרי מה שקרה הרגשתי נורא, אמרתי מה עשיתי הרגע ולמה אני בכוח מנסה להרוס מה שיש לי בידים מאשר לבנות את זה.
עם הזמן אני שכחתי את זה לגמרי, עד שפתאום חברה שלי זרקה לי כמה פעמים בצחוק שאני בוגד ואז נזכרתי בזה, מאז זה לא יוצא לי מהראש.
היה בנוסף כמה מקרים נוסיפים שגרמו לחברה שלי לאבד קצת אמון מה שפגע המון ביכולת של לצאת עם חברים וכו'.
שמרתי את זה בבטן עד לפני חודש שסיפרתי לחבר הכי טוב שלי והוא אמר " יש דברים שלפעמים לא חייב לדעת והם רק יעשו נזק "
אני בן אדם שאוהב מאוד כנות אבל אולי במקרה הזה כדי לקחת צעד אחורה.
תוהה אם לספר או לא, מאמין שאין טעם אבל מצד שני הזוגיות הייתה ״רשמית״.
לדעתי אם אני אספר לה זה רשמית יגמור את המערכת יחסים, בגלל הכמה דברים שהיו מקודם. אבל זה לא היה בגידה.
המוח לא מספיק לחשוב והלב לא מפסיק לכאוב כי אני באמת אוהב אותה והיא מאוד מאוד חשובה לי.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות