יש לי ידידה, נקרא לה איריס לצורך העניין. אני ואיריס הכרנו בצבא לפני שנה ומשהו. מהרגע הראשון שראיתי אותה חיבבתי אותה מאוד, בעיקר בגלל תחומי עניין רבים משותפים גם חומריים וגם הדרך שבה אנחנו רואים את העולם, עם אהבה רבה לדברים הקטנים, שמירה על צניעות, שלווה ורוגע, בקיצור על אותו גל. אבל זה לא התקדם לשום מקום רומנטי. אנחנו עדיין נפגשים, לרוב עם עוד אנשים אך כבר קרה פעם פעמיים שאפילו נפגשנו רק שנינו. אני קצת חדש בתחום, אבל ההתרגשות בכל פעם שאני רואה אותה נשארה לאורך כל הדרך, ובכל פעם היא מהממת אותי מחדש, וקשה לי לפעמים להגדיר רגשות אבל אני חושב שזו יותר מהדלקות חולפת שכמובן חוויתי ולכן מקור להשוואה ואף התאהבות. אני לא מרגיש בשל כרגע לזוגיות בעקבות עומס לימודי וצבאי והיא בינתיים יוצאת עם אחרים יכולים לדמיין את הצביטה בלב בכל עדכון שכזה ללא הצלחה גדולה. אבל, בנושא של זוגיות משותפת תיאורטית בעתיד, אנחנו רוצים מטרות שונות בחיים, פערים בדברים גדולים מידי שלא מאפשרים פתרונות מבלי פשרות עצומות מאחד הצדדים, פשרות גדולות מידי. בתחום הקריירה, משפחה, מגורים. מפחיד אותי יותר שהיא תיפגע משאני. כלומר אם היא לא תיפגע בעוד שנתיים כשנשתחרר מהצבא ואז יתחילו הקונפליקטים, אומר הדבר שהיא תיפגע עוד עשרים שנה כשהיא תתחרט על דברים שויתרה עליהם, או שאני.
מה צריך לעשות? מה הוגן? האם יש בכלל מה להיכנס לזוגיות במצב כזה? האם לשתף אותה ברגשותיי, שאולי הדדיים? האם לשתף גם בקונפליקטים? מהלך שכזה אומר שבהכרח אאבד אותה, באותו רגע, או שנה אחרי כן. אני לא בטוח מה עדיף.
תכלס, אולי אני סתם פורק, וברור לי שאני לא אעשה כלום מחשש לאבד אותה, ואעדיף להמשיך לפגוש אותה פעם בכמה שבועות. ואולי עדיף בכלל לחתוך ולנתק כל מפגש איתה כדי לעצור את המצב ולהמשיך הלאה?
תודה מראש לקוראים ולעונים!!
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות