היי כל החיים שלי הייתי ביישנית מגיל 0 אני הילדה הכי שקטה בכיתה ובכל מקום כשמישהו פונה אלי אני מיד נהיית אדומה וישר רואים עלי, זה הגיע למצב שמורים היו אומרים להורים שלי באסיפת הורים שהם מפחדים לפנות אלי בשביל לא להביך אותי, עם הזמן גדלתי ועבדתי על זה הרבה עד שהגעתי למצב שהייתי בטוחה שהחרדה הזאת כמעט נעלמה לי, עד שהשנה התחלתי תואר ובתואר יש כל מיני סיטואציות שצריך לדבר בפני קהל אם זה בקורס אנגלית שהייתי צריכה להקריא משפט מדף באנגלית וברגע שהבנתי את זה נהיה לי דופק מואץ ורעידות וזה החזיר אותי לפעם, באמת שהייתי בטוחה שהחרדה מאחוריי וניצחתי אותה, ועם הזמן אני מגלה שהיא עדין בתוכי ואתמול זה כבר היה קיצוני היה לי שיעור בזום והייתי צריכה לדבר במשך חצי דקה, עד שהגיע התור שלי השיניים שלי רעדו ברמה שהם כבר כאבו לי כל הגוף שלי היה מתוח הלב של דפק כמו משוגע ופשוט לא הייתי אני! זה החזיר אותי לסיטואציות שאני מעדיפה לשכוח וזה מבאס אותי לחשוב שלא משנה כמה עבדתי וכמה אני יעבוד על זה תמיד יהיה לי את החרדה חברתית והפחד קהל, וזה מתסכל אותי כי אני רק בתחילת התואר ובטח יהיו עוד הרבה סיטואציות של לדבר בפני קהל ואני פשוט לא מסוגלת! אם בזום לדבר במשך חצי דקה הייתי בסטרס מה יהיה בעתיד כשאני אצטרך לדבר בפני קהל ויותר מחצי דקה, ובלי קשר לתואר בחיים עצמם איך אני אתמודד? אשמח לעצות או לעידוד מאנשים שהיו כמוני למרות שקשה לי להאמין שבמצב שלי יש דרך לצאת מזה אני נשמעת פסימית אבל זה מבאס אותי כי הייתי בטוחה שיצאתי מזה וזה מאחוריי ועכשיו אני מגלה שאני חוזרת 10 צעדים אחורה לאותו מקום שהייתי וכל העבודה הקשה שהשקעתי על בניית ביטחון עצמי ולצאת מאזור הנוחות ולעשות דברים שבשבילי היו בגדר הבלתי אפשרי כל זה לא עוזר ובעצם נשארתי אותו הדבר, אז אשמח לעצות כי אני כבר מיואשת.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות