לפני כמה חודשים אבי נפטר לאחר מלחמה ארוכה במחלה הארורה. חבר ילדות, שאנחנו רצים יחד כבר מגיל 4, ידע על כך אך לא הגיע ללוויה, ולא לנחם בשבעה, ואפילו לא שלח לי הודעה להתעניין בשלומי.
בנוסף אליו, חברה ותיקה ומאוד קרובה של שיחות נפש ותמיכה הדדית, שלחה הודעת ניחומים ביום הלוויה והבטיחה להגיע לשבעה "עוד יום יומיים"... עברו חודשיים עד ששמעתי ממנה שוב בדמות הודעה שהיא שלחה בה היא מחפשת כתף תומכת אחרי שבן זוגה מזה ארבעה חודשים נפרד ממנה.
החלטתי שלא להגיב לה בכלל, ומאז היא שולחת הודעה פעם בחודש לנסות להיפגש ולבדוק אם אני בסדר, אך אינני מגיב. אני מרגיש שלתת לה את הסיבה לניתוק זה הוגן כיוון שנראה שהיא לא מודעת לכמה שפגעה בי בחוסר נוכחותה בשעתי הקשה, אך עם זאת, איתי היא לא הייתה הוגנת, ולא תירצה ולא הסבירה ולא התנצלה על חוסר הימצאותה.
חלק מהחלטתי לנתק אותם מהחיים שלי היה שאיני יכול להכיל אנשים שלא מוכנים להכיל אותי, וההבנה שמגיעים לי חברים טובים יותר, אך האם העיקרון חשוב יותר מהצורך שלהם שאסביר את עצמי?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025