גדלתי בשכונה שלא באמת הייתה אופציה להכיר בה חברים למשל, חרדי בשכונה חילונית, חילוני בשכונה חרדית, זקן בשכונה צעירה או צעיר בשכונה של זקנים. לאורך כל היסודי היו לי בעיות חברתיות קשות, לא ממש היו לי חברים, וההורים שלי התעלמו מהמצב לחלוטין.
בתיכון, ההורים תלשו אותי בכוח בסוף כיתה ט' מבית ספר אחד, וכל הקשרים הבודדים שהצלחתי לבנות פשוט נותקו. המשכתי למסגרת אחרת לא משנה איזו אבל לא הצלחתי לבנות חברויות חדשות, כי כל השכבה שם פשוט לא הייתה בראש שלי: שיח שונה, חבורות סגורות, תחומי עניין אחרים. היה להם נוח להתעלם ממני ולהשאיר אותי שקוף.
בניגוד לאנשים עם חרדה חברתית או תקשורתית, אין לי בעיה לגשת ולדבר עם אנשים חדשים. הכרתי המון אנשים אולי אפילו אלפים אבל כיום לא נשאר לי שום קשר עם אף אחד מהם. אם אכנס לראש שלהם, הם כנראה בטוחים שיש לי חברים, ואין להם מושג שאני בודד לחלוטין.
כרגע אני משרת בצה"ל ביומיות עם אנשים אחלה, אבל לכל אחד מהם כבר יש חיים חברתיים משלו. אני גר רחוק מאוד מהבסיס, חוזר מאוחר, וזה כמעט בלתי אפשרי לקבוע משהו מחוץ לשירות.
יש לכם רעיונות, הצעות או אפילו נקודות פתיחה איך אפשר בכל זאת להתחיל לבנות חברויות אמיתיות מאפס, בגיל שבו רוב האנשים כבר סגורים על עצמם? כל מחשבה תתקבל בהמון הערכה.
בכללי אני משתחרר בקרוב ויש לי כמות עצומה של תחומי עניין חוץ מספורט כנראה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות