כל חיי סבלתי בגלל האף שלי, לא רוצה לגשת למכינה בשבוע הבא

כל החיים סבלתי מהצקות בגלל האף שלי, מעולם לא היה לי ביטחון עצמי אמיתי, תמיד פחדתי להתחיל דברים חדשים לבד כמו צבא, קורסים, חוגים.
כשאני נמצאת בחברה שאני מכירה כמו חברים ובני זוג אני בעלת ביטחון עצמי אבל כשזה מגיע להתחלות חדשות, לפעמים לא בא לי לצאת מהבית.
בבית ספר הציקו לי מספר בנות בגלל זה, בטירונות התביישתי להכיר בנות בשביל לא ליצור קשר עין ישיר, במשך השירות הצבאי יצאתי לקורס של חודש וחצי עם לינה במקום ומהרגע הראשון קלטתי מבטים מוזרים אלי והתרחקות מסוימת ואפילו שמעתי ריכולים על זה. לא התחברתי כמעט לאף אחד, בעיקר בנות.
למזלי היה איתי ידיד מהבית שאיתו ביליתי את החודש וחצי הזה והיה קל יותר וכיף. התחברתי לעוד מספר בחורים מקסימים והם היו חבריי היחידים בקורס. את רוב הערבים הייתי מבלה אם לא איתם אז בחדר בזמן שכולם היו יושבים ביחד. היתה שם שיחה על "האף המושלם" ותמיד השתדלתי להמנע מהשיחות האלו כי אוטומטית המבטים הופנו אלי.

לא אשקר ולא אעשה את עצמי מסכנה, תמיד הייתי מוקפת במעגל חברים, היו לי בני זוג בחיי, יצאתי והכרתי המון בחורים וכיום אני נמצאת בזוגיות מדהימה ומגורים משותפים כבר שנתיים. בן זוגי אוהב אותי הכי בעולם ולא רואה בי שום פגם.

סיטואציה אחת זכורה לי בבירור. זה היה בטיול השנתי לאילת בי"ב. טיילנו כמה חברים בטיילת כשפתאום עברו כמה בנות כשאחת מהן קלטה אותי ובלי בושה התחילה לצעוק לכיווני "איזו יצורה, מעולם לא ראיתי כיעור כזה", עוד דברים בסגנון.
בסיטואציות אחרות אני אדם שלא חסר לו מילים בקסיקון ועצבים כדי לענות למישהו אבל כשזה מגיע לעניין האף שלי אני משתתקת ובורחת.
אתמול בן זוגי אמר משהו לגבי הציוד שאני צריכה למכינה ובלי קשר לכלום זה הציף בי את כל הרגשות והחששות שהתאספו בי ככל שמתקרבת המכינה ופשוט פרצתי בבכי קורע לב במילים כמו "איך אתה חי עם יצורה כמוני, אני מתביישת ללכת לשם שבוע הבא, נמאס לי שבכל מקום מסתכלים עלי כאילו אני פגומה. לא בא לי לצאת מהבית".
כמובן שהוא הרגיע ואמר מילים חמות ועדיין זו תחושה שאני חיה איתה מהיום שגיליתי שהאף שלי לא בסדר.

חשוב לי לציין שאני בחורה מטופחת, מתאפרת קליל, דואגת להראות מסודרת ועדיין מרגישה כלכך חשופה בעניין הזה.

יש שיגידו שאני מגזימה ושאני תמיד יכולה לנתח...
העניין הוא הבחינה הכספית וכמובן הפחד מניתוח. אין לנו ממש עזרה מההורים כי גם להם אין יותר מידי כסף, את המכינה שילמתי מהפיקדון הצבאי, מה שאומר שאת הלימודים האקדמאים שאני רוצה כבר אצטרך לשלם מהכיס שלי וניתוח אף היום מגיע לסכומים שאני לא אצליח לעמוד בהם ואני חושבת שיותר חשוב לי להשקיע כסף על לימודים קודם. מצד שני אני סובלת.
יש ימים בהם אני קמה ואוהבת את עצמי מאוד ויש ימים שאני קמה ושואלת "למה", האם זה מה שנקרא חישול בחיים? למה אני לא שופטת אדם ע"פ המראה שלו? מה אכפת לי איך הוא נראה, אני אתחבר אל האופי שלו ולא ליופי.
אני מרגישה די מתביישת שבגיל כזה אלו המילים והתחושות שיוצאות ממני כי לרוב דברים כאלה עוברים בחטיבות ובתיכונים כשהנוער חסר טאקט ועדיין גם בסביבה בוגרת ובעבודה יש רגעים של חוסר ביטחון, כאילו כתוב לי על המצח "תסתכלו לי על האף".
יש אנשים שבוכים על אף ארוך או אף עם גבעה ואני אומרת שהלוואי ואלו היו הבעיות שלי כי מצב כמו שלי עוד לא ראיתי. הוא פשוט עקום כשמסתכלים במבט ישר עלי. הוא נוטה שמאלה בצורה אסימטרית מוזרה.

לפעמים אני מרגישה משוגעת שבגלל דבר כזה אני מגזימה ככה.
יש בי משהו שאומר לי מצד אחד לעשות ניתוח למרות שאני די לא רוצה ומצד שני להשלים עם עצמי, להרגיש יפה ולהתחשל מכל מה שעברתי בחיים ולהגיע עם ראש מורם להתחלות חדשות ואז שוב צף החשש הזה וחוסר הביטחון מה אנשים יחשבו ויגידו עלי.
האם יש כאן מישהו שעבר משהו דומה בחיים? מישהו שיכול לייעץ? אולי לגשת לטיפול? לעשות ניתוח? איך בכל זאת להתמודד?

תודה לכולם.