מפחד להיות עצמי ולהישאר לבד

שלום לכל הקוראים ותודה על תצומת הלב :)
אוקיי, אז הכל התחיל שהיייתי ילד. היו לי בעיות חברתיות קשות, גדלתי במקום לא כל כך סימפטי, אמנם הייתה ויש לי משפחה מאוד תומכת ואוהבת, הסביבה בה גדלתי הייתה בדיוק ההפך. הייתי ילד מוחרם, מוכה (על ידי שאר התלמידים), ונלעג. למרות זאת, הייתי עדיין מאוד חברותי ומאוד מחייך. בנוסף, גם במישור הלימודי היה לי מאוד קשה. בזכות המחנכת שלי שבכיתה ג' המליצה להורים שלי לאבחן אותי לבעיות קשב וריכוז (אז, לא כמו היום, אנשים לא היו מודעים לתופעת הADD והADHD), לבסוף אובחנתי בתחילת כיתה ד' כלוקה בADHD ברמה קשה מאוד, טורט ברמה קלה מאוד אך שהתבטאה בצורה קשה לנוכך המצב הנפשי בו הייתי שרוי (דרך אגב, טורט, למי שלא יודע, זוהי בעייה תורשתית שעיקרה מתבטא אצל אלו המחזיקים בה ב"טיקים" ובחרדות קשות), ובOCD, על ידי איריס מנור, מגדולות המאבחנות בארץ. אוכל לתאר לכם את התנהגותי בילדותי כך: תתארו לכם ילד קטן, חייכן, נחמד וחברותי, אך באותו זמן מאוד תמים ובעל כושר הבנה של סיטואציות חברתיות ויכולות חברותיות מאוד נמוכות. היו לי הרבה טיקים (הרבה מאוד) שהתבאטאו בעיקר במצבי לחץ, וגם תופעות הOCD מאוד הפריעו לי עד גיל מאוחר בתפקוד היום יומי שלי. בכיתה הייתי יושב, בוכה, לא מבין למה כולם מצליחים ללמוד ורק אני לא, חושב לעצמי: "אבל אני מנסה, למה אני לא מצליח, אני אידיוט?" (דרך אגב, אני ממש לא מגזים וממש לא מנסה שתרחמו עליי, באמת באמת שממש לא, לא אכפת לי כל כך מה אתם חושבים, אני מתאר לכם באופן כנה איך נראו חיי אז ושופך את ליבי אז בבקשה תענו תגובות כנות :) ). בכיתה ד' התחלתי לקחת ריטלין, בהתחלה היה מצויין, הצלחתי ללמוד! :) אבל לאחר מכן, התחילו להיות תופעות לוואי, עייפות, חוסר תקשורת, דיכאון, חוסר רעב ועוד.. כשהייתי ילד, לא קישרתי את התופעות הללו לריטלין, אבל בכיתה ח' עשיתי את הקונקשן והחלטתי שאני מפסיק לקחת ריטלין. הלימודים נעשו הרבה יותר קשים בשבילי אבל הייתי כבר בגיל שהייתי יכול להתגבר על זה. אני זוכר, שביום הראשון שלא באתי עם ריטלין לבית ספר, המורה שלי, שלא ידעה בכלל שהפסקתי לקחת ריטלין, אמרה לי: "זה הפעם הראשונה שאני רואה אותך מחייך :)". (אני עוד מעט מגיע לעיקר הפוסט..) העובדה שהייתי מנודה כל כך הרבה שנים, גרמה לי לדעתי לא לפתח דווקא בגילאים הללו יכולות וכישורים חברתיים, כאלו שעליי לפתח כעת. בכל מקרה, לפני שנתיים וחצי עברנו לישוב אחר, שם החברה קיבלה אותי כמו שאני, גם אם הם לא אהבו אותי במיוחד בהתחלה. אני מאוד השתנתי והתבגרתי בשניתיים וחצי האחרונות, ובניתי את הביטחון העצמי שלי מאפס. האמון שלי עדיין בבני אדם הוא נמוך, על כך שפעמים רבות אנשים שחשבתי שהם חברים שלי רמסו את התקווה שלי, התקווה שהם באמת חברים שלי. תמיד ניסיתי להשתלב ולנסות להיות ה"קול", אבל שנה שעברה הבנתי שזה פשוט לא נכון, אני צריך להיות מי שאני ואנשים צריכים לאהוב אותי כמו מי שאני. ובכל זאת, רק בחודשיים שלושה האחרונים אני מצליח יותר ויותר ליישם זאת. עד אז, במבט לאחור, גם בישוב החדש שלי, ניסיתי להתאים את עצמי לאדם שעמדתי מולו, להיות כמה שיותר כמותו, או להתנהג כמה שיותר בצורה שלדעתי תגרום לו לאהוב אותי כמה שיותר. בסופו של דבר, יצרתי לעצמי זהויות שונות ורבות (אל תתבלבלו, לא היה לי פיצול אישיות או משהו, סתם התנהגתי שונה כלפי כל אדם אחר). לבסוף, כבר הגעתי למסקנה שאני לא ממש יודע מי זה "אני". בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאני צריך להיות רגוע, להקשיב ללב שלי, ופשוט להיות מה שיוצא ממני ברגע (כמובן, שזה לא אומר להיות חסר טקט או משהו כזה... כישורים חברתיים זה חשוב והכל). אני תמיד אומר לעצמי להיות מי שאני, כי אני טוב כמו מי שאני, בקיצור זורק לעצמי סיסמאות כאלו לפני כל מפגש חברתי כדי לעודד את עצמי להיות מי שאני ולעלות לי את הביטחון. זה עוזר, אבל עדיין לא מספיק. הבעיה היא, שזה גם קורה עם ההורים, ובמיוחד עם אבא. אני לא אפתח את הסיפור שלי עם אבא, הוא אבא מדהים, אבל היו לנו בעיות פעם והוא ממש השתנה והשתפר, ובכל זאת גם לידו, גם ליד אמא קצת וגם ליד כל החברה, קשה לי להיות מי שאני, אני פוחד שלא יקבלו אותי כמו שאני ושאני אשאר לבד, איזה טיפים אתם נותנים לי? תודה רבה וסליחה על הפוסט הארוך! :) דרך אגב, בל"ג בעומר ובעוד ערב שהיה עם החברה, הייתי הרבה יותר משוחרר מבדרך כלל, והיה פשוט מדהים וכיף והרגשתי בפעם הראשונה ממש חלק. לעומת זאת, לפני כמה ימים גם הייתי מאוד משוחרר ולא היה כל כך טוב חברתית..