חיי במסכה של אדם מאושר, אבל קשה לי בחיים

היי, אני כתבתי פה כבר לא מעט שאלות ואני יודע שזה נושא שלא מעניין כלכך, וזה לא קשור לסקס ואני לא בת אז אני כנראה לא אזכה להרבה עצות ותגובות.
אבל בכל זאת אני אפרוק את הלב שלי כאן, בעיקר בשביל לשחרר.
אני אודה מאוד למי שיקרא הכל ויענה לי.

בעצם הכל התחיל מאז שסיימתי בצפר יסודי ועליתי לחטיבה.
כבר אז הקשר ביני לבין החברים שהיו לי התחיל להתנדנד..
בכל פעם שהיינו יוצאים לאנשהו, הייתי יודע שנסיים את היום במכות או באיומים ופחד.
כן, גדלתי בסביבה של ערסים, שבגיל 13 כבר התחילו עם הסיגריות, האלכוהול והמסיבות.
ואם מישהו בא לא טוב בעין אז ״נזיין אותו״.
ואם אתה לא רב מכות אתה כוסית.

חשבתי על העתיד שלי ובעיקר על ההורים שלי והחלטתי שאני לא מסתובב איתם יותר.
אפשר להגיד שזאת אחת ההחלטות הקשות בחיים שלי.
מצד אחד שמרתי על העתיד שלי, מצד שני נשארתי בודד לנצח, לפחות עד עכשיו.

היה לי קשה למצוא חברים חדשים, כי הייתי יחד עם החברים הקודמים באותו בצפר ותמיד פחדתי מה יחשבו עליי, שיראו שנהייתי אפס שמסתובב עם ״ילדי כאפות״.
אז הגעתי למצב שאני לבד.

וככה כל שנות נעוריי, השנים הכי יפות של בן אדם, הת בזבזו להן.
בצפר, מחשב שינה - בצפר, מחשב שינה - וכו׳.
ככה במשך 7 שנים.

לא יצאתי מהבית, לא הכרתי אנשים, לא נגעתי בבחורה, כלום.
והתפתחה לי סוג של חרדה חברתית, אני לא יודע לדבר עם אנשים, פשוט גרוע בזה, אפילו בני משפחה ואנשים קרובים אליי, אני עונה תשובות של כן ולא, מחייך, ומקווה שזה בסדר, אבל יודע שאני נראה מוזר.

שסיימתי בצפר התחלתי לעבוד לפני הגיוס במלצרות, בתקווה לשפר את טכניקת התקשורת עם בני אדם.
אבל לא, נשארתי טמבל שלא יודע להתחבר עם אנשים.
כולם קוראים לי ביישן, שקט, מופנם, חסר בטחון.
הם לא מבינים שאני פשוט לא יודע מה להגיד בשיחה, לא יודע להתחיל שיחה ולא יודע לקדם שיחה.

זה לא עניין של ביישנות או חוסר בטחון, זה נטו בלק אווט שמתחיל ברגע שאני נמצא בסיטואציה של תקשורת עם מישהו.

הגעתי לצבא, ושם הכרתי אנשים נורמאליים, אנשים בסגנון שלי, לא ערסים בקיצור.
התקדמתי מאוד מבחינה חברתית, הכרתי חברים, יצאתי בפעם הראשונה לפאבים ושתיתי בירות, וכן, הפעם הראשונה שהרגשתי סאטלה של אלכוהול הייתה בצבא.
כמובן שהכל היה תחת מסכה של ״אני כבר רגיל לזה, זה לא חדש לי״.

אף אחד בצבא לא יודע את האמת עליי.
אני תמיד משקר, ״בטח יצאתי אתמול ושתינו והיה כיף״.
לא, הייתי בבית מול המחשב.

כי גם לחברים שלי מהצבא יש את החבר׳ה שלהם מהאזרחות.
הם לא יכולים להתמקד רק בי.
ובגלל זה, ברוב הזמן, אני בבית לבד.

אבל שוב, בעיית התקשורת שלי מונעת ממני להתקדם עוד, בכל סיטואציה שלי עם מישהו זר אני ננבוך, אני לא אני פתאום, אני מדבר חלש וקצת.

עדיין לא נישקתי בחורה, וגם בנושא הזה אני נאלץ לשקר.
כשמישהו זורק את המילה בתול לאוויר אני מרגיש עקצוץ בלב, אבל מבחוץ משדר ביטחון של זיין על.

אני מנסה להתחיל עם בנות בצבא, וזה קשה לי.
יצאתי פעמיים לסוג של דייט (בזמן הצבא), הייתי שקט מאוד ולא ידעתי מה להגיד, לא נתתי לזה להלחיץ אותי, כי שוב, אני לא לחוץ ולא חסר בטחון, אני הכי קול שיש ומשדר בטחון, פשוט המוח שלי ריק מתוכן.
וזה בהחלט הרס לי וגרם למצב של מבוכה בימים שאחריי.

אני מתאמן בחדר כושר ואני בלי להשתחצן נראה טוב.
אבל כנראה שתקשורת זה כל מה שבן אדם באמת צריך כדי לכבוש לבבות.

אני חיי כל יום במסכה הזאת, כאילו הכל סבבה ואני כמו כולם, אבל בפנים אני בן אדם מת.

הלוואי והייתי יכול להתחיל מחדש..