יצאתי מהארון באינסטגרם ומאז מתעללים בי. מרגיש שאני מאבד את הטעם בחיים!

היי. קודם כל תסלחו לי אם אני לא מתבטא בצורה ברורה, זה בגלל שקשה לי לדבר על הנושא הזה...

אני בן 15 בכיתה ט'. בגיל 11 גיליתי שאני הומו, ובבקשה אל תגידו שאני צעיר מדי כדי לדעת, כי זה לא נכון. אני פשוט יודע את זה. תמיד אני מפנטז רק על גברים וכל החלומות האירוטיים שלי זה על גברים.

בגיל 14, בתחילת השנה שעברה, יצאתי מהארון בפני ההורים. התגובה הראשונית שלהם הייתה ש"אני לא יכול לדעת בוודאות בגיל 14", אבל אחרי שהסברתי להם לעומק הם הבינו וחיבקו אותי ודווקא קיבלו יפה. בערך חודש אחר כך סיפרתי לאחי הגדול וגם הוא קיבל אותי כמו שאני.

באמצע השנה שעברה סיפרתי לחבר הכי טוב שלי בווצאפ. הוא החבר היחיד שהיה לי וממש סמכתי עליו, אז היה לי אומץ לספר לו. הוא בהתחלה לא האמין שאני רציני והייתי צריך לשכנע אותו, אבל בסוף הוא האמין ואמר שזה בסדר ושהוא לא יתייחס אליי שונה בגלל זה. יום למחרת בבית ספר דיברנו כרגיל, זה היה קצת מביך אבל פשוט לא דיברנו על מה שהיה בווצאפ.

אבל מסתבר שהוא שיקר כשהוא אמר ש"הוא לא יתייחס אליי שונה", כי עם הזמן הוא התחיל להתרחק ממני. והגעתי למצב שאין לי חברים בכלל.

בחופש הגדול עשיתי דבר מטומטם. החלטתי לצאת מהארון באינסטגרם מול כמעט כל השכבה. חשבתי שזה "ימשוך תשומת לב" ושזה דווקא יגרום לילדים להתחבר אליי ולהתייחס אליי.
עד עכשיו לא הסתכלתי על התגובות שקיבלתי באינסטגרם. אני מפחד להסתכל עליהן.

ביום הראשון של הבית ספר (השנה), ממש פחדתי. רעדתי מפחד, בחיים לא פחדתי ככה.
כשהגעתי לבית ספר ביום הראשון, שמתי לב שהרבה ילדים נועצים בי מבטים. וחלק צוחקים.
אחרי זה שמעתי כמה ילדים צועקים "הנה הילד ההומו".
בכיתה ישבתי לבד, וכמה ילדים באו להציק לי. הייתי עם הראש ברצפה, הרגשתי מושפל, ולא עניתי להם. התאפקתי להשאיר את הדמעות בפנים. החבר שלי לשעבר כבר לא מדבר איתי בכלל ולא נמצא לצדי.
חזרתי הביתה בוכה.

מאז כל יום בבית ספר אני חווה הצקות, ופעם אחת גם הרביצו לי וניסו להוריד לי את המכנסיים. הרבה ערסים שואלים אותי מול כולם "באלך לזיין אותי יא נושך כריות" וכל מיני דברים כאלה. בכל החיים שלי לא חוויתי השפלות כל כך נוראיות כמו שחוויתי השנה.

הגעתי למצב שאני מרגיש שפשוט בא לי לברוח מהכל. אני לא רוצה לחיות חיים כאלה. אני רוצה להיות כמו כולם. נמאס לי שמשפילים אותי ומציקים לי רק בגלל שאני אוהב בנים ולא בנות. אני לא יכול ללכת לפיסכולוגית ולדבר איתה על זה כי אני פשוט לא יכול לדבר על הנושא הקשה הזה פנים מול פנים. גם לכתוב את זה פה זה קשה ואני כולי דמעות עכשיו.

הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים, ומונע ממני להרוג את עצמי, זה שאני יודע שזאת תקופה שתסתיים מתישהו. אני יודע שבעתיד יהיה לי יותר טוב וגם אם יהיו אנשים שישנאו אותי בגלל שאני הומו, זה לא יהיה ברמה כל כך אכזרית כמו עכשיו.
אבל עד מתי??? עד מתי תימשך התקופה הנוראית הזאת??? אני מרגיש שאני כל כך כועס על עצמי, כי אם לא הייתי יוצא מהארון בפני כולם כמו מטומטם, כל זה לא היה קורה!

בבקשה אל תגידו שאני צריך לדווח על הילדים שמציקים לי, כי אני לא יכול לעשות את זה. אם אני אדווח, זה רק יהיה יותר גרוע וישפילו אותי יותר!!

אני מרגיש שאני רוצה למות ולהתעורר מחדש לחיים כשהתקופה של הבית ספר תסתיים....
אני ממש לא יודע מה לעשות... בבקשה תעזרו לי...... הדבר היחיד שעולה לי בראש זה להתאבד, אבל אני לא אעשה את זה כי אני לא רוצה להפסיד חיים שלמים רק בגלל התקופה הנוראית הזאת... אבל מצד שני אני פשוט לא מסוגל להתמודד עם זה יותר! אני מרגיש שאני נשבר לרסיסים!