היי ! אני כיתה יב, בת 18.
אז ככה... מהכירות ראשונה אני נורא ביישנית. כשבנים מדברים איתי או אפילו אנשים שאני לא מכירה אני נהיית לחוצה, לפעמים נתקעת עם המילים ומדברת בשקט.
זה בעיה שמלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי... כל חיי הייתי בבתי ספר דתיים, בכיתה י עברתי לתיכון חילוני, הכרתי ידידים ובנים התחילו איתי והביטחון שלי עלה... הביישנות קצת נעלמה אבל היא תמיד שם.
זה מאוד דופק אותי עם בנים, למשל אנשים שמוצאים חן בעיני מסתכלים עלי או משהו אני לא מסוגלת להסתכל גם אני סוג של מתעלמת... אם יש קשר עין אני הראשונה לשבור אותו. וזה די גורם לי להיראות סנובית למרות שאני הכי לא... אני ביישנית בסהכ.
אם ניגשים אליי אז בכלל... אני נהיית ילדה בכיתה ו.
זה מתסכל אותי בטירוף ! אני כן בסדר עם עצמי ואפילו לפעמים אני חושבת שאני יפה, הרבה מסתכלים עליי ומתעניינים בי וזה עוזר קצת לביטחון...
זה מעצבן שעם ידידים וחברות שלי אני עצמי לגמרי, אני מדברת עם ביטחון ובלי שום מסיכות, אני לא מתביישת ואוהבת את מה שאני. אבל שלא מכירים אותי... אני פשוט ילדה ביישנית ואהבלה. לוקח לי זמן להיפתח ולהיות אני.
פעם אמרו לי שביישנות זו תכונה יפה, זה מעיד על צניעות וזה מושך ובלהבלה...
אבל אני פשוט מרגישה סתומה ! זה בסך הכל בנים, למה אני ככ ביישנית איתם ?
אני אבודה.. מה לעשות ? בבקשה תעזרו לי..
תודה רבה לעונים והמשך יום טוב :)
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות




















כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות






































2025