לא מצליח להתמודד עם צה"ל, אני באמת רוצה למות

טוב, זה הולך להיות עמוק וארוך וחופר אבל אני מדוכדך כמו שלא הייתי מעולם.
היי, לי קוראים דניאל ואני בן 18 (עוד מעט 19) והבעיה שלי היא כזאת:
הגעתי לצה"ל בתור אדם שהיה מיועד למשטרה צבאית, מפה לשם זה לא מה שקרה בסוף והייתי בטירונות כלל צה"לית.
ופה לראשונה טעמתי את החרא של הצבא, וזה היה מזעזע וזה היה נורא. יש לי בעיות בריאותיות שמקשות עלי לישון בלילה, לא הייתה לי פרטיות, כל הזמן כולם הרעישו. אני בן אדם מופנם מטבעי והעובדה שכולם היו אחד בתחת של השני הקשתה עלי ממש.
הרופאים היו חרא, אבל אפילו יותר מהם היו המפקדים: הם היו זוועה, הם כל הזמן האשימו את החיילים בהכל. לי אישית היה טאקל עם המפקדת שלי שעליתי למשפט תשלום על סכום מופקע שלא באשמתי (היא נתנה לי פקודה ובגלל הפקודה הישירה שלה נאבד לי ציוד ב').
בנס יצאתי מזה בלי כלום, אבל מאז אני לא בוטח באף אדם בשרשרת הפיקוד. אין לי אף אמון במערכת.
בטירונות חייתי את חיי מיום ליום, הכנתי טבלת ייאוש ממש ומניתי ימים מתי זה יגמר, כל יום אמרתי לעצמי שוואלה זה עוד מעט נגמר, וואלה עוד מעט בית.
מיותר לציין שהשבת שסגרתי הייתה הנוראית בחיי.
אני פשוט לא גזור ולא בנוי למערכת הצבאית בשום אופן.
סיימתי טירונות, קיבלתי חרא ציונים אגב והטענה של המפקדת שלי הייתה שאני "לא נותן מעצמי שום מאמץ", למרות שאני אישית מאמין שאותו טאקל במשפט תשלום גרם לה לעשות את זה.
יצאתי, קצין מיון מהכלל צהלי, קיבלתי קורס, הגעתי לבסיס ההכשרה, אומרים לי זה מתחיל עוד חודש וחצי.
תהיה עובד רס"ר חודש וחצי, זה היה שעתיים וחצי נסיעה מהבית שלי, באופן המיטבי.
כאן באמת קיבלתי קריזה, לבוא כל יום בעשר, ללכת בשלוש, סתם ככה, בלי פואנטה.
הקורס הגיע, היה חרא, אותו דבר בדיוק שבטירונות. אותם מפקדים מתנכלים, אותה משמעת מיותרת.
רק מה? היה הרבה יותר ענישה.
הרבה הרבה הרבה יותר.
שנאתי כל יום בחיים שלי באותה תקופה, פשוט רציתי למות, זה היה מזעזע וזה היה נוראי.
יותר מזה, שנאתי את האנשים שהיו איתי בחדר.
אני בן אדם די מתחשב מטבעי, ונוטה להקריב מעצמי לטובת אנשים גם שאני לא מכיר אותם, אבל האנשים איתי בחדר היו ההפך המוחלט ממני והם כולם היו חארות אנוכיים וצבועים ולא סבלתי אותם בכלל.
נגמר הקורס, פתאום יש שבירת דיסטנס והמפקדים הם החברים הכי טובים שלנו. אני באמת לא מבין מה הקטע, מה אני אמור פתאום להתחבק ולהתנשק איתם אחרי שהם התעללו בי כל הקורס? מיותר לציין שלא לקחתי שום חלק בשבירת דיסטנס והלכתי על הרגע הראשון שהתאפשר לי.
מקבל שיבוץ, מגיע.
בסיס משמונה בבוקר עד חמש בערב, יומיות, שעה וחצי נסיעה מהבית שלי.
מה. למה.
והקצין המפקד שלי צהוב מוות, ביקשתי להגיע יותר מאוחר, הוא סירב באופן מאוד נוקב כי הוא טען שיש מסדר 'חשוב מאוד' בשעה שמונה שאני חייב לחלוטין להיות נוכח בו.
אני מרגיש זוועה, אני באמת רוצה למות, אני לא רואה איך אני מעביר את השנתיים וארבע חודשים שלי שם.
מה? לקום כל יום בחמש וחצי-שש ולחזור הביתה כל יום בשש וחצי-שבע? שנתיים וארבע חודשים?! וזה לא שאני עושה שם משהו, אין לי עבודה, אני יושב במשרד ובוהה בתקרה, זה אפילו לא ברמת העבודה המשרדית! הם סתם רוצים שאני אהיה שם בשעות האלה והקצין אף. פעם. לא. משחרר. מוקדם. הבן אדם ממה שהבנתי הוא צהבת בהתגלמותה.
אני לא בנוי למערכת הצבאית, אני לא בוטח במפקדים שלי (יש לי עוד מלא סיפורים, כמו למשל שקיבלתי פקודה שהפרה פטור רפואי שלי או שקיבלתי עונש שהשאיר לי משמעותית פחות משש שעות שינה), אני לא מרגיש שאני מסתגל ומתרגל לסיטואציות המפגרות האלה שאני נתקע בהם, ואני מרגיש שנדפקתי.
במשפט, החברים שלי כולם חפשנים, ג'ובניקים, או כאלה שיצאו מצה"ל בדרכים כאלה ואחרות. הם כולם צוחקים עלי שאני פה, אבל באמת באתי בגישה של לתרום ולהיות הכי גבר שאפשר למפקד שלי ואני כל הזמן מקבל על זה זין בפה ונמאס לי.
למי אני פונה? מה אני עושה? אני רוצה לעזוב את הבסיס הזה בתור השלב הראשון בדרך, מה אני עושה? הייתי אצל קב"נית בקורס (בקורס!) אחרי מאמצים ענקיים והיא פשוט מרחה אותי עם הטיעון של "עם כל הכבוד אתה קורסיסט" וזהו.
אני ברצינות רוצה ללכת משם, התפקיד שלי בזבוז זמן ואני פשוט לא נחוץ במשרד. אז למה אני לעזאזל שם?! הם בדיוק עברו גם עברו ביקורת אכא ממש שבוע שעבר, אז הלחץ במשרד ירד לאפס לפחות לחצי שנה הקרובה.
אני בן אדם שקול עם ראש על הכתפיים, יש לי עתיד, ואני בצה"ל כי אני בוחר להיות בצה"ל ולא כי מכריחים אותי. אבל מה אני עושה עם עצמי? אני מעדיף לצאת מצה"ל מאשר להמשיך להתעסק עם כל החרא הזה!!!
אני ממש יושב וכותב את זה ובוכה על הסיטואציה שנתקעתי בה. מפקד צהוב רצח שלא ישחרר שנייה לפני הזמן, נסיעות מטורפות, חוסר מעש טוטאלי, הרס"ר של הבסיס אגדה בכמה שהוא בן של זונה.
מה אני עושה? איך אני יוצא מכאן? אני לא רוצה להיות שם ואני פשוט לא יכול, אני יודע שאם אני אדבר על זה עם מישהו בקול אני אקרוס לחלוטין בהתקף דמעות לא נשלט, מה אני עושה?!