רוצה למחוק את אבא שלי מהחיים, למה כולם טוענים שאני האשמה שצריכה לכבד ולהתנצל?

אני אנסה לספר את זה בקצרה.
ההורים שלי גרושים, אמי לא מתפקדת כראוי בלשון המעטה, ותוצאה מכך עברתי לגור אצל אבי. יום אחד כשחזרתי מבית הספר אבא שלי אמר לי שבת זוגתו נמצאת גם בבית. הם כבר יחד הרבה שנים, והפעם האחרונה שראיתי אותה זה היה לפני שנתיים שאז לא שמעתי ממנה. לא כל כך ידעתי איך לאכול את זה כי היא סוג של גרה אתנו. (אני אקצר) לא הסתדרתי איתה, והייתי פשוט מסתגרת בחדר. אחרי כמה זמן נמאס לה והיא התחילה לבכות ולצעוק שזה לא מגיע לה היחס הזה. אני הייתי באותו זמן בחדר שלי כשהדלת הייתה פתוחה. אחר כך הלכתי לאמא שלי ונשארתי שם בערך שבועיים, ולא דיברתי במשך השבועיים האלה עם אבא שלי. כולם אמרו שאני צריכה לבקש מאבי סליחה על כך שלא דיברתי איתו. (לא דיברתי איתו כי הוא הצדיק אותה ולא היה אכפת לו ממה שאני מרגישה/חושבת) אחרי שכן דיברנו חזרתי הביתה, אבא שלי ביקש שאומר לה רק שלום ומה נשמע, אבל אני לא הייתי מוכנה.
המצב המשיך ככה, כלום לא השתנה, אחרי שבוע בערך קרה אותו מקרה רק הרבה יותר גרוע. אני ואחותי שבאה לבקר היינו בסלון יחד עם אבא שלי והיא. היא התחילה לצרוח, דברים כמו "אני אדאג שיהיה לך רע" "את תיהי אוויר פה בבית הזה" "את ילדה מגעילה ואגואיסטית" זה עוד כלום.. היא גם קיללה אותי ואת אימי אבל אני לא מעיזה בכלל לכתוב דברים כאלו. זאת הייתה סיטואציה שבשבילי הייתה נוראית, אני זוכרת שפשוט בכיתי, לא יכולתי לקום ולקחת את עצמי לחדר או לענות לה. באותו זמן אבא שלי לא עשה כלום ונתן לה להמשיך. לבסוף הלכתי לחדר, והייתי ערה עד בערך אחד עשרה בליילה, כשאחותי השנייה חזרה הביתה מהעבודה היא נכנה אליי לחדר וסיפרתי לה מה קרה, ממש בכיתי. אני לא יודעת איך לתאר את הסיטואציה אבל זה היה פיצוץ אחד ענק. אבא שלי גם נכנס ודיברנו, לא על משהוא מיוחד, סתם שיחה. אחר כך היא התפרצה לחדר והתחילה לצעוק את אותם דברים שאמרה גם קודם. אחותי הגנה עליי והן סוג של רבו בגלל זה. אני זוכרת פשוט שבכיתי ואמרתי שאני רוצה למות או משהוא כזה.. מאז היחסים שלי עם אבא שלי לא אותו דבר. הוא כבר לא בבית אף פעם, כך שהייתי נשארת לבד המון, גם בימים ובליילות. הייתי לבד משום שאחותי עברה לדירה משלה בעיר אחרת.
אבא שלי כאילו שכח שיש לו בת, הוא לא מעורב בחיים שלי בכלל, ולא אכפת לו. לא משנה אם מנסים לדבר איתו, הוא לא מתייחס. הוא גם היה אומר לי דברים חשובים בדקה התשעים. שניה לפני שהוא יוצא לעבודה הוא מודיע שהוא לא יחזור בימים הקרובים. חשוב לי לציין שגם אני מתחצפת לפעמים, אבל זה רק מכעס עליו, וגם אכזבה. מאז שאני קטנה אני הייתי דואגת לעצמי, בגלל המצב של אימי כשגרתי אצלה. אז אני רגילה לזה, אבל עכשיו זה נראה לי הרבה יותר שונה, כי אני רואה את המשפחות של חברות שלי, וזה כל כך אחר. אני בדיכאון כבר כל השנה הזאת אבל לא אמרתי זאת למשהוא, אין לי למי. השנה התחלתי להבריז די הרבה מבית הספר. היו שבועיים בתחילת השנה שלא באתי, ומאז התחלתי לבוא, אך בחודש האחרון אני כן מחסירה. אתמול כשאבא שלי בא הביתה, המורה שלי אמרה לו שלא הגעתי היום, באותו זמן חברה שלי הייתה אצלי. הוא בא ואמר לי "קחי את הדברים שלך ועופי מפה. לא רוצה שתגורי בבית הזה, תלמדי בדרך הקשה" הוא גם ביטל לי את החוג שלי (למרות שאני כן נהנת ואוהבת את זה) ולקח לי את הפלאפון שלי. תמיד אומריםלי שאני הבעייתית, שאני לא מתנהגת יפה ואני צריכה להתחיל לכבד את אבא שלי. אני לא מבינה את זה! למה לי לכבד אותו אם אני שונאת אותו? אם הוא לא מתנהג כמו אבא, ההפך, הוא מתנהג אליי מגעיל ואני שונאת אותו, למה? מבחינתו הכל בסדר, לא קרה שום דבר, הוא רק גירש אותי מהבית. אני באמת כבר לא יכולה יותר, נמאס לי מהחיים וממנו. לא רוצה שהוא יהיה אבא שלי יותר כבר הרבה מאוד זמן. נמאס לי פשוט מהחיים.
לא הלכתי אתמול לבית הספר כי גיליתי שחברות שלי חושבות ואומרות עליי דברים נוראיים, על שאני שמנה ומלוכלכת, ועל המשפחה שלי. כל מה שכתבתי היה גם כדי לפרוק, וגם לשמוע עצות מה עליי לעשות עכשיו. אבל חוץ מזה, רציתי לשאול אם זה יהיה חוצפה מצידי לקחת את הפלאפון חזרה.
תודה לעונים.