נשארתי לבד בעולם

היי
הכותרת לא מדויקת טכנית אבל מנטלית כן. אני לא בת 13 כמובן אני לא רוצה לחשוף את עצמי.
אני אספר את הפרטים הרלוונטיים ואולי אני אמצא הארה.
אני צעירה מאוד. מגיעה מבית קשה עם אלימות. מגיל מאוד צעיר עבדתי ופרנסתי את עצמי למרות שלהורים שלי יש כמה נכסי נדל"ן בבעלותם והרבה כסף הם החליטו כשהייתי בגיל ההתבגרות סביבות גיל 13 להפסיק לממן אותי כי אני מתחצפת. לטענתם.
בגיל 18 הייתי כל כך נואשת למשפחה ולא היה לי אף אחד. כל הדימיון שלי שהחזיק אותי כל השנים האלה לאהבה ולביטחון נתנו לי כר ורוד של תקווה ואומץ שבהמשך הוכיח את עצמו כטיפשות שאני יכולה לעשות לעצמי משפחה. התחתנתי עם בן אדם שבקושי הכרתי ונכנסתי להריון. לא הסתדרנו, לא התאמנו בכלל נתתי את כל כולי בקשר כשלבסוף החלטתי להתגרש. כל הפנטזיות שלי לבית התנפצו.
אני יודעת שזו הייתה טעות ואני לא יכולה לסבול את זה שטרקתי לעצמי בכח את הדלת האחרונה שנשארה לי. התחושות אשם הורגות אותי אבל אני מנסה להיות עם חמלה כלפיי עצמי כי בסך הכול רציתי. אני זוכרת באיזה מצב הייתי אז איך אני יכולה לכעוס על עצמי?
שורה תחתונה, נשארתי לבד עם ילדה קטנה שאני מגדלת לבד לגמרי ואבא שלה אפילו לא רוצה לראות אותה.
אני באמת מנסה להישאר אופטימית אבל אני מרגישה שהכול משגע אותי.
אני אוהבת את הבת שלי. באמת.
אבל אני בסך הכול ילדה בעצמי! לא בא לי. לא בא לי להיות אמא. לא בא לי לקום בלילות ולגדל אותה לבד בימים. אין לי כסף אני חיה לבד איתה על השקל כל חודש ואין לי בסיס לימודי שאני יכולה להתפרנס ממנו בכבוד. האופציה היחידה עד שהיא נהיית בת שלוש זה לשלוח למקום פרטי שעולה ממש יקר ועם שכר זעום שמרוויחים בעבודות מזדמנות זה כבר לא שווה.
אני מרגישה שאין לי אוויר לנשום. בא לי סתם כך לצאת לקניות אני צריכה להיסחב איתה, ללכת לים או סתם להליכה בערב כבר כל כך מסורבל שכבר עדיף לוותר. בא לי באמת להצליח ולהוכיח לעצמי ולעולם שלא משנה מה העבר שלי אני יכולה להיות מאושרת ולדאוג לעצמי אבל אני באמת שואלת את עצמי, איך?
איך אני יכולה ללמוד ולעבוד ככה? לתת לעצמי זמן ושקט? להשיג כסף והרבה ומהר? אני מרגישה חנוקה מכול הצדדים.
בתחילה שרדתי יפה מאוד אבל בשבועות האחרונים משהו בי מתחיל להתקומם. נמאס לי.
אני מרגישה שאני נהיית חסרת סבלנות לבן אדם היחידה שנשאר לי בעולם. היא באחריות שלי. אני צריכה לדאוג לה ואני רוצה להביא לה את כל העולם ובמקום זה אני כועסת מהר ומתוסכלת ואז מאוכזבת מעצמי וחוזר חלילה.
בנוסף, יש חשש שהיא עם אוטיזם כאילו זה רק מה שהיה חסר לי.

אני גם רוצה זוגיות. אני יודעת שהכול אפשרי אבל החששות של מי בגילי ירצה לקחת מישהי גרושה עם ילדה ועוד למצוא התאמה בינינו, מה הסיכוי?
כאילו הכול סוגר עליי.
אני באמת כל כך רוצה בית ואהבה אני לא מבינה מה עשיתי רע מעצם היותי שאני צריכה לעבור כל כך הרבה ולא כתבתי רבע נראלי.
אני באמת שונאת להתלונן או לבקש עזרה מאנשים ובבקשה אל תציעו לי לפנות לרווחה או משהו כזה אני באמת רוצה להסתדר ולעמוד על הרגליים בכוחות עצמי ואני מרגישה שקטלוג כזה רק יסגור עליי יותר. אני פשוט לא יודעת איך.

תודה רבה.