נמאס לי שפוגעים בי, בעיקר אנשים שאני אוהבת... מה יש לי לעשות בעולם רע שכזה?

היי אסקל פיפל,
שמי נופר, בת 22. אבי נפטר לפני כחצי שנה. יש לציין שהוא היה החבר הכי טוב שלי.
יותר מאמא שלי (היא הייתה מאושפזת על נפשי כשהייתי קטנה) ולכן יצא שהקשר שלי עם אבי היה חזק מכל קשר שאני מכירה.
היינו בי אף אף! תמיד עודד אותי, תמיד הקשיב וחינך בעדינות. הוא היה מדהים!
כשגיליתי אותו בבית לא זז, קלטתי שמשה לא בסדר, התקשרתי לדודה שלי והיא הזמינה את מד"א. עשיתי לו החייאה 10 דקות לפי הוראת מד"א בטלפון ולצערי, הרופא הודיע שהוא נפטר.

מכאן החלה תקופה קשה מאד.
אמי מקבלת קצבת נכות. המקום שעבדתי בו פשט את הרגל ואני נשארתי ללא עבודה. חוץ מהטרטורים ללשכת התעסוקה שגם זה עבר כל גבול.

בגלל כל זה, הדודים שלי ישר נכנסו לתמונה. בעיקר האחיות של אמא שלי.
הם דואגים ועוזרים מאד. אני אוהבת אותם ומעריכה אותם על הכל. הם דאגו לשבעה, וכל העניינים מסביב. אבל תמיד יש לי את ההרגשה שאמא שלי נמצאת בראש סדר העדיפויות ואנחנו, הילדים, סתם עוד כמה חרקים קטנים שצריכים לעשות הכל ולהשתחוות להם על זה שהם עוזרים.

זה יוצר המון חיכוכים. טלפונים על שאנחנו לא מספיק דואגים/אחראיים.
מכיוון שאני הבת הבכורה, תמיד אליי מגיעות כל התלונות למה ואיך.

אחרי כל שיחה כזאת אני מתמוטטת, בוכה את החיים, רוצה לעזוב הכל וללכת לאבא שלי. והמעצבן זה שאמא שלי ואחותה עברו התעללות כשהיו קטנות, וכל משבר כזה שאני עובדת, הדודה מנופפת ואומרת, תראי אותנו, עבדנו מגיל 12, לכלכל את הבית, ואתם רק בוכים ועוד עוזרים לכם! אני מגיעה למצב שכבר אני מותשת ואין לי כח להשיב.
כל פעם היא אומרת, את מתחילה משהו ואת לא מסיימת, אמרה את זה בקשר לקורס אומנות שהתחלתי ודיי זלזלתי. את לא רצינית ולא אחראית. וזה מוריד לי המון ופוגע בביטחון העצמי שגם ככה ברצפה. (אני ילדה די שקטה)

לא מזמן היה צום. בצום בד"כ אסור לדבר איתי. בנות דודות שלי באו אליי, בצום (!) ורמזו לי ברמז עבה מאד שנראה במחשב משהו ביחד. אני חצי מתה, רוצה את השקט שלי במחשב, והן רוצות לראות דברים שכבר ראיתי. אז אמרתי להן שלא עכשיו.
אחרי שהן הלכו הרגשתי מטומטמת. אבל ככה זה בצום. השטויות עולות לראש.

אחרי יומיים, אחת הבנות דודות הגיעה והייתה צריכה משהו לטיול שלה. לדוגמא, נעליים. ולא היה לי באותו רגע. אמרתי לה שאין לי ואני צריכה אותם.
היא אמרה לא משנה, הסתכלה על אמא שלה כמה שניות והן הלכו. הרגשתי שמשהו לא בסדר.
עובר שבוע ועוד שבוע ועוד אחד, ואין טלפונים מהם. הם בד"כ היו מתקשרים כל יומיים כדי לשאול האם הכל בסדר. לא הבנתי מה נסגר עד שדודה שניה אמרה שהדודה, אימן של הבנות דודות, עצבנית עליי מאד. ואיכשהו היא שמעה שזה קשור לנעליים. באותו רגע בכיתי כמו שלא בכיתי מימיי. מרגישה שהכול קשה. שאף אחד לא מבין אותי. שתמיד שופטים אותי. ושתמיד אני יוצאת הרעה בכל הסיפור!! עברתי טלטלה ענקית, ואף אחד לא מנסה אפילו להבין אותי!

נמאס לי כבר! אני מתגעגעת לאבא שלי! נמאס לי מהמשפחה! לפחות פעם בשבוע אני בוכה וזה מתחיל להימאס עליי! הדודה צריכה להגיע לשיחת הבהרה שמתקיימת כל פעם שאני בוכה ויש משבר. אני ממש לא מתכוונת להיות שוב הקורבן ולהנהן על כל ביקורת שלה. אני לא מתכוונת להיות בבית כשהיא תבוא. אין לי כוחות יותר.

מה לעשות? אני כולה בת 22, בלי מקצוע, בלי עבודה, בלי עתיד, עם משפחה תומכת/לא תומכת, תלוי במי. אף אחד לא מבין אותי!

מה יש לי לעשות בעולם רע שכזה? אבא היה האדם היחיד שנתן לי כוחות
להמשיך ולא ליפול!

#הם הבטיחו אהבה_השאירו אכזבה :(
השיר שמצורף פשוט נכתב עליי :(((