מרגישה כאילו העולם שאני נמצאת בו סוגרת עליי ולוקח לי את כל אוויר מהריאות

אני מרגישה כאילו אני בתוך בועת לחץ שניה לפני שהיא מתפוצצת ולוקחת אותי איתה.
אני דתייה, חיה בעולם הדתי כל חיי.
כל חיי לא הרגשתי מתאימה, שייכת, חלק אמיתי ומקובל בקהילה.
כשהייתי קטנה- לא באמת חשבתי שמשהו לא בסדר. לא באמת ידעתי מציאות אחרת.
חשבתי שככה הם החיים. זאת הנורמה. לא סבלתי.
כשעליתי לחטיבה(אולפנא= כמו ישיבה רק של בנות), הכרתי את החברה הכי טובה הראשונה שלי.
היא הייתה בדיוק כמוני בכל כך הרבה מובנים. משהו נדיר בכל הנוף הבני עקיבאי האולפניסטי הפרחי הצבוע הזה. בן אדם שיכולתי לדבר איתו על הדברים הסתומים ביותר כמו המזרק של נורופן והכרבולת של התינוק של במבה ואיכשהו הנושא היה הופך לאחד הדברים הכי מעניינים בעולם.
בכיתה ט (אני בכיתה יא) החברה שלי התחברה לעוד חברה ממש טובה שלי. או ליתר דיוק, לחברה הטובה השנייה היחידה שלי. הוחלפתי באופן לא רשמי ולא טוטאלי תוך מספר חודשים. ואז, בתוך הלבד החדש הזה, להיות מוקפת באנשים שאני פשוט לא הם ושהם לא רוצים להיות חברים שלי. הבנתי דברים.
אני לא יכולה לתאר את הסבל הזה של לראות את החברה שלי כל יום, בלי שום יכולת לדבר איתה(אם הזמן פשוט רבנו וטוב שנאנו אחת את השניה) ולראות אותה ממשיכה בסבביות בחיים שלה עם החברה השניה.כל יום לנסות מחדש להיות חברה של בנות שלא שמות עליי קצוץ בגלל שאנלא מגניבה מספיק, שאנלא יוצאת למועדונים, שאנלא יוצאת עם בנים, שאני פאקינג לומדת ועושה משהו עם החיים שלי במקום המקומות זבל שהם מכניסות את עצמם לתוכו. להשיג לעצמי חברה הכי טובה חדשה שהיא כל כךךךךך לא מתאימה לי, אבל היא בערך האחרונה במכירת חיסול החברתית(אבל עכשיו אני מתה עליה מהרבה סיבות). לא להרגיש שייכת בשיט לשום מקום. להאשים את עצמך בהכל. לרדת במשקל ולחוות מיגרנות משביתות בגלל שהייתי בדיכאון.
עברו מאז הכל יותר משנה וחצי. אני במקום אחר עכשיו. אני יודעת זאת לא אשמתי שהבנות בכיתה שלי לא רוצות להיות חברות שלי. במשך השנה וחצי האלה הכרתי אנשים מבחוץ וקלטתי שפשוט הייתי תקועה בתוך קופסאת נעלייים כל החיים שלי. אני לא יכולה לשמור כל כך על חברויות מחוץ לבית ספר כי ההורים שלי מגבילים אותי ביציאות בקטעים מפחידים ובשימוש בפלא- עד שפשוט כבר אין לי כוח להתנגד.
אני תקועה עכשיו בבית ספר שלי יותר מתמיד. ופשוט לאט לאט אני מתחילה להרגיש עוד פעם שאין תקווה. אנלא במקום שאני רוצה, לא עם האנשים שאני רוצה, לא לומדת את מה שאני רוצה,לא עושה את מה שאני רוצה ויעשה לי טוב.
אני לא מסוגלת לחשוב ולהדחיק את מה שאני מרגישה יותר.
אני סובלת למרות שאני מנסה להראות לכל העולם שלא.
אני לא רוצה יותר כלום מהעולם הדתי הזה.
אני מעריכה אותו, אני מכבדת אותו.
אבל שישמור על דיסטנס ממני אחרת הוא יקבל נשיכה ,כי הוא לא שם לב לשלט זהירות אדם נושך שתליתי על עצמי.
למה פשוט אנשים בסביבה שלי לא יכולים לאהוב אותי כמו שאני?
למה אני צריכה עכשיו לסבול כמעט שנתיים עד שאני אוכל להחליט בעצמי מה אני רוצה באמת בחיים שלי?
אני סובלת בגלל זה מחוסר ביטחון. אני לא מעריכה את עצמי ואז אני מגשימה את חוסר ההערכה הזה.
אני בוגרת נוער מוכשר במתמטיקה שעושה מגמת מחשבים ופיזיקה במקום שמגמה אחת זה כבר יותר מידי. אנשים אומרים שאני יפה, אני לפעמים מאמינה בזה.
אבל איכשהו, אני לא מצליחה להעריך את זה. לא מצליחה לראות ששאר הסביבה שלי לא מגיע לפופיק של ההישגים הלימודיים שלי . שאני בן אדם שבולט בשטח. שאני אינטיליגנטית.
אלה לא השתחצנויות, אלה עובדות וציטוטים של אנשים.
אני לא מאמינה בהם. קשה לי. הכל קטן כשזה קשור אלי.
זה יותר בכיוון של פריקה מקבלת עצה, אבל עצות יתקבלו בכיףףף:)