BFF מאכזבת כבר חודשים. רוצה לשבור אבל לא מעזה

היי. יש לי בעיה שלא העזתי לחשוב שתהיה לי.
לפני יותר משנה הכרתי את החברה הכי טובה שלי (נתון בספק) שלה נקרא כרגע אל. במהלך השנה הזאת החיים היו זוהרים. רציתי שהיא תהיה החברה הכי טובה שלי אבל מעולם לא הזכרתי את המילים האלו. (פרט חשוב- היא גדולה ממני בשנתיים, אבל אף פעם לא הרגשתי בהבדל.)
אני חושבת שהיא ראתה אותי ככה. מה שבטוח, ככה ראיתי אותה. עכשיו העניין התחיל להתחרבש.
בדרך כלל כשהיא הייתה באה אליי הביתה היא הייתה יושבת עם אחותי הצעירה יותר ורואה סרטים שאני בכלל לא מעוניינת בהם, והיא יודעת את זה. הייתי מתיישבת על הספה עם הטלפון ועם עצבים בעוד הן צוחקות ביחד. בגלל זה המעטתי ככל האפשר את הפעמים האלה, או שדאגתי לסדר סרט. (במקרים האלה היא הייתה יושבת עם הסרטים האלה מסוף הסרט עד שלקחו אותה הביתה.)
הייתי מכריחה את עצמי לשבת אתן אבל זה עצבן אותי וכאב לי.
השנה הנוכחית התחילה בסדר. היא עזרה לי המון כשהתחלתי ללמוד בתיכון (אותו אחד שהיא לומדת בו.)
אבל העניינים הידרדרו. יום אחד היא באה ע"פ הזמנה של אחותי, שהבלגתי עליה כי אני מאוד אוהבת את אחותי. באמת. אבל, כשאמא שלי הציעה שנראה סרט, היא תמכה רק באחותי ושלחה הערות עוקצניות חבריות- לכאורה, בטענה שאחותי (נקרא לה לשם) הזמינה אותה. אבל זה לא כאילו שהיא תומכת בצד שלי כשאני מזמינה אותה.
בהמשך הערב הן ראו סרט דבילי ואני פרשתי אחרי ניסיון כאוב להצטרף. זה גרם לי לבכות. לא רציתי לבכות. אבל כל כך כעסתי. לא על לשם, אלא על אל. באותו יום הן ישנו ביחד בחדר שלי ושל לשם, ואני עברתי לישון עם האחים הקטנים. לא רציתי להיות איתן באותו חדר.
אחרי זה פשוט התחלתי לזייף. הרגשות שלי כלפיה נכבו. אני נשבעת שהרגשתי שאהבתי אותה לפני זה. אבל אחרי שזה קרה לא רציתי קשר איתה. נהייתי עוקצנית גם כשניסיתי להיות נחמדה.
לא רציתי לפגוע באף אחד, ולא סיפרתי לה שאני כועסת. הייתי עושה מאמצים מטורפים להעמיד פנים.
אני לא מסוגלת לשבור את הקשר הזה, למרות שהוא לא נותן לי כלום. הקטע הכי גרוע הוא שאני מרגישה שהיא גונבת לי את אחותי. אבא והאחים באו לבקר (לא היה מקום באוטו לאמא שלי) והיה מדהים עד שהיא באה (מיותר לציין שהיא מעולם לא באה לחדר שלי בפנימיה קודם לכן?) ושיחנש"ה עם אחותי כאילו אין מחר. עד שלשם נכנסה לאוטו. היא פשוט לא מבינה את הגבול בין משפחה וחברים. היא לוקחת את הטלפון כשאני באמצע שיחה עם אמא שלי ומדברת איתה, בלי לקלוט שאני צריכה לדבר איתה. זה מחרפן לי את השכל.
לא מסוגלת לשבור. כל פעם שאני מדברת על זה עם אמא שלי (אני כמעט אף פעם לא יוזמת את השיחות האלו) היא מנסה לא להשפיע על ההחלטה, אבל מוסיפה אלפי סיבות למה לנסות שוב. אני אוהבת את אמא שלי, אבל בקטע הזה אני מרגישה שהיא קצת לוחצת.
לא רוצה להיות החברה הכי טובה שלה. היא לא חברה טובה עבורי. עוקצנית מדי. פולשנית מדי.
היא לא בנאדם רע, אבל היא לא חברה שמתאימה לי. פשוט לא. ואני לא מסוגלת לשבור את הקשר. אני לא רוצה לפגוע בה. והיא תיפגע אם אעשה את זה.
מזכירה: לא כועסת על לשם.