אני רואה את העולם עם האמת והדרך שלי - מה באמת קורה לילדים שהולכים נגד הזרם?

שלוםםם אני שי:))

אני הולכת לכתוב מעט על עצמי וקבל את הדעות שלכם.
נתחיל בעיקר. בעולם הילדים יש דבר שנקרא להיות "מקובל" זה הילד או הילדה הרזה ביותר, היפה ביותר, הפרוע ביותר בקיצור הבנתם לאן אני הולכת. אני נחשבת לילדה לא מקובלת עד לפני כמה זמן זה היה ממש אכפת לי שאכנס לחטיבה מקובלת ושכולם יאהבו אותי. ידעתי מה יהיה המחיר של זה והוא לא כזה קטן, לשנות את האופי שלי לטובת כולם, לעשות מה שכולם אוהבים, כולם, כולם, כולם. הבנתי שאני פשוט לא מסוגלת.

אני באמת לא רוצה לחשוב על אותו המצב המביך שהייתי בו. הייתי מתנהגת כמו פרחה מטומטמת למרות שהייתי תמימה וחכמה. הייתי מקללת למרות שזאת הכי לא אני והייתי צועקת ומתלהבת שזה הכי לא אני שבעולם כולו!

היה שלב כזה שזה פשוט נשבר. לא יכולתי יותר, האמת הרגה אותי מבפנים והיא יצאה החוצה. מה הילדים לא היו עושים עלי. חרמים, קללות, ריבים, ריכולים, כינויים, מבטים, השוואות ואפילו איומים, היו ימים שהייתי חוזרת הביתה ואני הייתי בוכה, אני פשוט לא הצלחתי להבין למה ילדים לא אוהבים אותי, למה אי אפשר לאהוב אדם לפי האמת והדרך שלו?!

היה רגע אחד שהכל נשבר במכה אחת, שנה שלמה של שמירה בבטן נגמרה בפיצוץ והכל בשעה אחת. הייתי שומרת הודעות שילדים כתבו לי עוד מתחילת השנה והינה קחו דוגמאות אמיתיות:

"פין שחור מקפץ תהיה בשקט"
"יכושית עם שיער לבן"
"אני יהרוג אותך, אני ידקור אותך"
"תביני שאם תמותי לאף אחד לא יהיה אכפת מזה"
"ימסכנה, בלי חברים"
"ימוזרה מי רוצה להיפגש איתך בכלל"
"שיואו אולי תסתמי"

וזה חלק קטן מהשנה הזאת רק. מה אני יגיד לכם, לא היו לי חברים. הייתי קמה לבית ספר בפרצוף תשעה באב חוזרת הביתה אומרת שהכל היה בסדר ובערב בוכה בחדר.
הרגשתי שאני נופלת ושוב נופלת ושוב נופלת עד שלא היה יותר לאן ליפול ופה התחיל הסיפור הגדול.

לקראת סוף השנה אגרתי אומץ קטן וסיפרתי ושלחתי להורים שלי את כל ההודעות ששמרתי, הם היו בהלם. הם ידעו שאני במצב חברתי לא משהו, הם לא ידעו שזה היה במצב כזה. לא הגעתי לבית הספר כמה ימים, אבא שלי עשה שיחה עם כל הצוות ואפילו המשטרה (היו קטעים שאיימו עלי). ממקום של נפילה אני קפצתי למעלה, לא עד הסוף אבל בהחלט למקום גבוה ואני בטוחה שיגיע היום ואני יהיה הכי למעלה ולא אראה אף אחד ממטר, זה סוג של חלום חופשי כזה.

יפגעו בי מלא בחיים אני יודעת, אני יודעת שרוב האנשים זורקים את האופי, את הדבר שהכי חשוב בבן אדם והם זורקים לכלבים. יהיו שם מלא אנשים בדרך שינסו לפגוע בחלום הגדול שלי שהוא להיות דיג'יי עולמית. הרבה יצחקו עלי ויגידו שאין לי סיכוי.

אבל אותם האנשים האלו הם דגים כחולים, בים כחול, עם אוכל כחול והכל כחול- אין יופי אין מיוחדות אין יצירתיות זה הכל אותו הדבר. אני דג ששוחה בים כחול עם דגים צבעוניים ויפים שכל אחד הוא מישהו ומשהו אחר, ואני מתה על זה. ואני יודעת שיש בזה מלא חסרונות ואני אפגע הרבה בחיים שלי, אבל זה כל כך שווה את זה.

זה באמת יעזור לי להסתדר עם ילדים בתיכון? צבא? עבודה? הגשמת חלום? הרי רוב האנשים הם אנשים שהולכים עם הזרם לכן לא הבנתי, במה זה באמת עוזר לי לחיים מלבד היופי העצמי שלי?