לא יכולה להמשיך להיות בצבא...איך להתמודד עם החזרה לבסיס?

היי לכולם. אני מניחה שזאת יותר פריקה מאשר שאלה, אני כן אשמח לשמוע עצות מאנשים כי אני באמת מרגישה ממש רע.
אני כתבתי כאן כבר שאלה לפני הגיוס וניסיתי לקבל תשובות לגבי יציאה מהצבא, אבל זה היה ממש לפני הגיוס וזה כנראה לא היה עובד גם ככה.
אני אתחיל ואומר שמההתחלה לא ממש רציתי לשרת בצבא, ידעתי בתוך תוכי שזה לא מקום לאנשים כמוני אבל עדיין נתתי לאנשים אחרים (אחי הגדול ואימא שלי בעיקר) להגיד לי מה לעשות ובעיקרון להכריח אותי להתגייס.
אני אנסה להסביר קצת על עצמי ועל האישיות שלי- אני בן אדם מאוד מאוד רגיש (אמנם לא אוהבת להודות בזה, אבל אין מה לעשות) וזה גורם לכך שדברים מאוד קטנים יכולים להשפיע עליי ועל המצב רוח שלי. בבית הספר לא ממש היו לי חברות ואני לא יוצאת הרבה מהבית, פשוט כי אין לי עם מי לצאת וגם בגלל שאני מאוד ביישנית וסגורה, קשה לי להיפתח לאנשים. אני מניחה שזה נובע מחרדה חברתית שהתפתחה בגלל דברים שקרו במשפחה. החרדה החברתית הזאת משפיעה עליי בכל התחומים כמעט, הדברים שנראים לאחרים מאוד מובנים מאליו (כמו למשל לצלצל למישהו או להזמין פיצה) בשבילי הם ממש לא מובנים. בין היתר זה גם משפיע על היחסים שלי עם בעלי סמכות, בעלי סמכות פשוט מפחידים לי את הצורה ואני מעדיפה לעשות מה שאנשים מבקשים מבלי להיכנס להרבה צרות. אני יודעת שהפחד הזה מוגזם וטיפשי אבל ברגע האמת אני פשוט משתפנת והפחד משתלט עליי.
יש עוד הרבה דברים שמשפיעים עליי אבל אני לא אומרת אותם לאף אחד כי אני יודעת שהמשפחה שלי לא תבין אותי כי הם אנשים מאוד שונים ממני, הם מאוד פתוחים ואופטימיים ואני בדיוק ההפך וזה כנראה למה אנחנו לא מסתדרים (המון ריבים וכ׳ו).
אם אני אסכם את זה בקצרה, הייתי אומרת שלמשפחה שלי לא ממש אכפת לי אם אני סובלת או לא, יש להם הרבה דברים אחרים ״לדאוג לגביהם״.
חודש בערך לפני הגיוס שלחו אותי לראות קב״ן והדבר היחידי שיצא מהפגישה הכושלת הזאת זה קה״ס 43 שהבנתי רק היום שלא תורם לי בכלום.
שבועיים לפני הגיוס שלי פשוט נכנסתי לדיכאון ולא רציתי לדבר עם אף אחד, לא אכלתי ורק ישנתי כמעט כל היום, דבר שכמובן גרר לתגובות מאוד כועסות מצד המשפחה שלי, הם ניסו לדבר איתי אותו זמן והבטיחו לי כל מיני הבטחות חסרות בסיס כמו שהם יהיו תמיד מאחורי ושאני אכיר חברות חדשות ושיהיה לי טוב בצבא, הם גם אמרו שעדיף לי להתגייס ולא ללכת לכלא כי זאת באמת הייתה אופציה בשבילי. הקטע שמעצבן אותי זה שהם ידעו שאני ואנשים לא ממש הולך ביחד והם ידעו שרוב החששות שלי יהיו אמיתיות אבל זה עדיין לא הזיז להם. הם לא היו שם בשום שלב מהגיוס הארור הזה וזה למה רגשות שנאה שלי כלפיהם התחילו להתעורר מאז.
התגייסתי ביולי האחרון וניסיתי לדחות את הגיוס אבל למי שיש כאן ניסיון עם מיטב יודע שהם פשוט אנשים עם בעיות הבנה קשות.
בחודש של הטירונות והקורס הייתי חיילת ״טובה״, הייתי יכולה להתמודד עם צעקות ופקודות וזה לא ממש הזיז לי ובאמת לא קיבלתי אף פעם שעות ביציאה ולא צעקו עליי ישירות. אפילו נהנתי מהשיעורים של הקורס מתי שזה לא עניין את הבנות שהיו איתי.
הבעיה הייתה שלא היו לי חברות. אני לא בקשר עם אף אחת מהטירונות, מתי שכולם אמרו לי שזה המקום לרכוש חברות, זה לא עבד לי כי אני לא יודעת לפתח שיחה בכלל החרדה החברתית שלי, אז יצא שבכל הזמן שהייתי בטירונות פשוט הייתי עם עצמי ועם המחשבות של עצמי.
ואז הגיע השירות הסדיר, שזה פשוט זוועה שאין לתאר אותה. שמו אותי בבסיס פתוח, קרוב לבית בגלל הקה״ס (שזה אומר ת״ש 3) ועדיין אני פשוט מרגישה בזבוז של זמן. גם בשירות הסדיר אין לי חברות ואין איתי אנשים בכלל, יש לי 2 נגדים שהם המפקדים שלי ואני לא מרגישה נוח איתם בכלל, הם כן מאוד נחמדים אבל זה מאוד מציק לי שהם מתייחסים אליי כמו אל איזה עובדת שלהם שצריכה ללכת ולעשות בשבילם דברים, זה מעצבן אותי כי יש להם פקידה שהיא אמורה לעשות את כל הדברים האלה אבל אני כמעט ולא רואה אותה בכלל. הבסיס הזה פשוט מלא באנשים שרוצים ללכת הביתה והם לא עושים את העבודה שלהם או את התפקיד שלהם.
השלישות בבסיס הזה פשוט עושה לי חשק לא להיכנס לשם, את הטופס טיולים שלי הייתי צריכה לעשות לבד מבלי להכיר את הבסיס הזה ואין מה לדבר על המשקיות ת״ש, העבירו אותי ממשקית ת״ש אחת לאחרת והבאתי להם טפסים בערך באמצע אוגוסט (יומיים אחרי שסיימתי את הקורס) ועד היום שום בקשות לא נפתחו לי. נראלי שמיותר גם להגיד שאני לא הולכת לחדר האוכל בכלל כי אני לא רוצה לראות אף אחד וגם בגלל שאני לא יכולה לאכול מול אנשים אחרים. אני כן רוצה לראות קב״ן ואני גם צריכה ללכת שוב למשקית ת״ש לשאול מה קורה אבל אני פשוט לא מסוגלת לדבר ולבקש.
גם תורנות השמירה מאוד מאוד מטרידה אותי, סגרתי חג ו2 לילות באותו שבוע, פשוט יום אחרי יום (חג ראשון של סוכות) מתי שאמרו לי שאני אצטרך לסגור פעמיים החודש (וככל הנראה שאני אסגור עוד פעמיים חודש אוקטובר לפי טבלה שראיתי).
בגלל שהתגייסתי ביולי האחרון אני נחשבת למחזור הכי צעיר בצבא ויש הרבה מאוד פזמניקים שפשוט מרשים לעצמם ממש לרדת ולהעליב כל מי שאין לו דרגה על הכתף, וזה משגע אותי, מה זה משנה מתי התגייסתי ומתי אתה התגייסת? אז רק בגלל שאני חדשה יתנו לי לעשות תורניות כל הזמן?
אני ממש מצטערת אם אני נשמעת מפונקת ויהירה, אני יודעת שהתנאים האלה נשמעים טובים (להיות בבסיס פתוח וקרוב לבית) אבל זה לא טוב, זה פשוט סיוט. אני לא אומרת לרגע שיש לוחמים שהם לא סובלים יותר ממני לרגע, וזה באמת אנוכי מצידי להגיד דבר כזה אבל המערכת הזאת לא בשביל כולם, וידעתי מההתחלה שזאת לא מערכת בשביל מישהי כמוני ואף אחד לא הקשיב לי..
הייתי כבר בסיטואציה הזאת לפני (אמנם בלימודים) ואני פשוט מתחילה להיכנס לעוד יותר דיכאון ממה שהייתי כבר ואני יודעת את זה בגלל שיש לי תמיד מחשבות על לדפוק נפקדות או עריקות ולשבת בכלא רק בשביל שיעזבו אותי כבר או לעשות לעצמי משהו בשביל לקבל גימלים ולא לראות את הבסיס הזה ולבכות כל לילה על זה שאני עומדת לחזור לשם מחר.
תודה למי שקרא, זאת הייתה יותר פריקה.