זה הגורל שנגזר עליי?! להיות לבד כל הזמן?

היי..
כבר כתבתי כאן כמה פעמים בעבר... ועכשיו אני שוב מתחילה להתדרדר לתהום של עצב אינסופי, ואני באמת מרגישה שאני צריכה עזרה, תמיכה, פריקה, כל דבר שרק יוציא ממני את התחושה המגעילה הזאת.
אני בת 20, עוד שנייה בת 21, ואני מרגישה כמו כלום. פשוט בנאדם לא מוצלח.
אז כן, אני בחורה בריאה, נורמטיבית, מחייכת רוב הזמן, אף אחד (כמעט) לא יכול לדעת כמה עצב יש בי, כי אני משתדלת לא להראות את זה. אני מפחדת שאם אני אראה את זה, אפילו בטעות (כמו ששגיתי כבר בעבר), אז החברה עוד יותר תירתע ממני.
אני לא מבינה מה לא בסדר בי. באמת.
אז נכון, אני לא הכי יפה בעולם, אבל רוב הנשים ככה, אני מניחה. אני מודעת לעצמי.
מטפחת את עצמי כל הזמן, משתדלת לישון מספיק, מתאפרת, עושה החלקות בשיער, מתלבשת בסדר גמור (לדעתי) והולכת כמה פעמים בשבוע למכון כושר.
אני משתדלת להיות נחמדה לאנשים. לומר שלום, להתראות, בבקשה, תודה, מה שלומך? להתעניין, להקשיב, לייעץ ולהיות אשת שיחה.
כשהיו לי חברות ממש קרובות שבאמת אהבתי והערכתי, הייתי משתדלת לעשות מעל ומעבר. אם הייתי שומעת על חברה שנכנסת לדיכאון עמוק, הייתי ישר מתקשרת אליה, מקשיבה לה בוכה, מדברת, מחזקת.
ועדיין איכשהו, מצאתי את עצמי בבדידות מוחלטת. היו לי קשרים עם חברות, קשרים שחשבתי שישארו לנצח כי אלה באמת היו קשרים שהתבססו על חברות טובה ואהבה, אבל הם הלכו והתפוגגו. וזה כאב, אבל התגברתי, המשכתי הלאה כי אלה החיים.
ניסיתי להבין איפה יצאתי לא בסדר, להשתפר להבא, כי אני באמת בנאדם שמנסה להשתפר. ואני השתניתי במהלך השנים, נעשיתי קצת יותר חברותית, פחות כבדה, יותר זורמת - מנסה להיות טיפוס כזה שאנשים יאהבו. לא תמיד זה הצליח.
בצבא הייתי ממש לבד, ולא הפסקתי לבכות ולאכול את עצמי מבפנים, אז אמרתי לעצמי הנה את משתחררת והכל יעבור. השתחררתי, כבר כמעט חצי שנה באזרחות, מרגישה עוד יותר אבודה ממקודם. אני קמה בלילות, מתהפכת, אין לי מנוח.
אף פעם לא הייתי בזוגיות, שזה לגמרי וללא ספק חלק גדול מהבדידות שאני מרגישה.
יש לי כל כך הרבה לתת, אני רק מחכה לאהוב מישהו ולדאוג לו, אני רוצה שמשהו ימלא את הלב שלי, אבל זה לא מגיע. אולי זה באשמתי, הגישה שלי, אולי משהו בי מרתיע.
לא מספיק יפה, לא מספיק מושכת, לא מספיק נחמדה?
לא מצליחה להתחבר מספיק לאנשים באזרחות, אין כל כך קשרים מחוץ לעבודה.
אז כן, נשארתי אולי עם אחת-שתיים חברות, שגם איתם כבר אין כל כך פגישות כמו פעם, ואני יושבת בבית (כשאני לא בעבודה), בודדה ולגמרי עם עצמי.
ואני מרגישה שההיסטוריה חוזרת על עצמה, כל הזמן, כל כך לבד.
הייתה לי לא מזמן פגישה עם פסיכולוג, ואני חלילה לא רוצה להחמיא לעצמי יותר מדיי, אבל הוא אמר לי ואני מצטטת- "את כל כך חמודה ומקסימה, איך יכול להיות שחברתית את לא מוצאת את עצמך?" כמובן זה לא היה טיפול פסיכולוגי מלא אז את התשובות לא הצלחתי למצוא.. ואני גם לא כל כך מסכימה איתו, כי אני חושבת שאם באמת הייתי כל כך מקסימה וחמודה כנראה שהחיים שלי היו נראים אחרת.

זה הגורל שנגזר עליי?! להיות לבד כל הזמן?
מה אני עושה עכשיו?
אז בטח כל מי שעכשיו עכשיו נשאר איתי בפוסט המעורר רחמים הזה (סליחה, אני ממש טובה בזה, לא יתרון גדול אני יודעת), יגיד לי - תלכי אחרי הלב שלך, אחרי תחביבים, רק ככה תצליחי לפתח קשרים. או- תנסי ליזום.
חשבתי על פיתרון אחר, אולי להתנדב באיזו עמותה, למלא את הזמן הריק שלי ולהרגיש שאני עושה משהו טוב. אבל אז הגעתי למסקנה שאני אתנדב לא כי אני רוצה לעשות טוב אלא ממניעים אנוכיים לגמרי ואולי אם אני אנוכית כל כך כרגע אז עדיף לשמור את ההתנדבות לזמן שבו אהיה פחות אגואיסטית ויותר רגישה לסביבה.
באמת ניסיתי להבין מה יעזור לי, זה לא כל כך עבד. אני מרגישה שאם זה ימשיך ככה אני ממש אכנס לדיכאון ואני די מפחדת מזה.