היי כולם,
נגיד שקוראים לי עומר (שם בדוי), אני בן 17 בכיתה י"א.
כבר הרבה זמן שאני הגעתי להבנה שאני בעצם בארון. זה התחיל בכל מיני דברים קטנים שאני אהבתי ועשיתי ואחרים פחות, או שזה היה עם האנשים שאני מתחבר אליהם. בעצם כל החיים שלי זה רמיזה אחת גדולה לזה שאני בעצם בארון.
אחת החברות הטובות שלי היא לסבית מוצהרת, ובערך כל הזמן שהכרנו אני שומע סיפורים שלה על זה שהיא הייתה במצעד הגאווה, או שהיא הייתה עם חברה שלה, או שהיא הייתה בפעילות עם חברים מהקהילה. ואני פשוט יושב שם ומקשיב לה, משחק את עצמי לא מבין אבל מבפנים אני מתפוצץ! אני פשוט מקנא בה שהיא יכולה לעבור את כל החוויות האלה בזמן שאני פשוט לא עושה כלום ומתפוצץ מזה.
וזה לא רק איתה, בזמן האחרון כמעט כל שיחה שיש לי עם חבר או חברה טובים אני פשוט מדמיין לעצמי באמצע השיחה מה יקרה אם אני פשוט אגיד "אני הומו". פשוט בא לי לעשות את זה כל כך אבל המילים לא יוצאות לי מהפה. זה כאילו אני נחנק מבפנים ומנהל עם עצמי קרב אם לעשות את זה או לא לעשות את זה, ואני כל הזמן מפסיד...
עד לא מזמן הייתי בתנועת נוער אבל פרשתי (מסיבה ממש מטומטמת) ומאז אני פשוט מצטער על זה כי בתכלס שם היה יכול להיות לי הרבה יותר קל ואני פשוט מרגיש ממש מטומטם.
וגם עם כל המחשבות האלה שהיו לי בזמן האחרון, אני גם רואה זוגות בבית ספר. פעם הייתי עובר בבית ספר ובכלל לא הייתי שם לב, זה לא הזיז לי. אבל בזמן האחרון אני כל הזמן חושב, למה לי לא מגיע? למה אני צריך לעבור את גיהינום וחזרה בשביל מה שהאחרים משיגים בקלות? למה לי לא מגיע להיות אוהב על ידי מישהו? ושאני יאהב אותו חזרה? ולמה בכלל יוצאים מהארון? למה להיות סטרייט זה ישר ברירת המחדל של כולם ואם מסתבר שאתה לא סטרייט, אז אתה צריך לעבור מסע שלם כדי שכולם יבינו בכלל מה אתה?
בקיצור כמו שאתם מבינים, אני פשוט לא יודע מה לעשות עם עצמי. אני נמצא במצב שאני לא יודע באמת איך לצאת ממנו, או שאם בכלל כדאי...
לכל מי שיכול לתת לי עצה, או מישהו שעבר את זה... מה עושים?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות