אני בת 14 ואני מיואשת. נמאס לי כבר מהחיים, לקום כל בוקר ולבכות רק כי נמאס לי לקום לעוד יום של סבל, לעוד יום שבו אני נקרעת מבפנים. זה משהו שאי אפשר להסביר, משהו שאם לא תרגיש בחיים לא תבין. הלבד הזה, התחושה הזו שתכשה הכל כדי לא ללכת לבית ספר, כדי לא לראות עוד פעם את אותם הילדים שפוגעים בך כל פעם מחדש, זה קשה.
הכיתה שלי לא אוהבת אותי, והיא מלאה בילדים מגעילים וסנובים שהדבר היחיד שמעניינים אותם הוא הם עצמם ושום דבר מעבר, היו לי 4 חברות טובות...החברה הכי טובה שלי עזבה אותי כשראתה שעוברת עליי תקופה קשה ואני לא פנויה ריגשית לצחוקים וכיף, עזבה אותי והלכה לכל המקובלים, הצטרפה לאלה שפוגעים בי כל פעם מחדש. השנייה חושבת שאני כל פעם צריכה לרדוף אחריה, היא משאירה אותי לבד וכל כך פוגעת בי אבל מצפה שאני ארדוף אחריה...היא הכירה בנות חדשות וגם היא כבר לא ממש איתי. השלישית כועסת עליי על כל דבר שאני עושה, היא מקנטה מאוד ביחס שלי עם השנייה וכל פעם שאני איתה היא מתחילה לריב איתי למרות שאני איתה יותר מעם השנייה. היא חושבת שאני רכוש שלה ובנוסף לזה, היא גם רגילה שבכל פעם שאנחנו רבות אז היא משפילה אותי ופוגעת בי ומדברת אליי כאילו אני זרה ואני סופגת את ההשפלות ולא עונה לה ולי כבר נמאס לספוג את זה נמאס והרביעית...לא אוהבת אותי.
לי כבר נמאס להילחם, לי כבר נמאס לתת לכולם הסברים, אני כל בזמן עסוקה בלהיות בסדר עם כולם אבל אני לא בסדר עם עצמי. זה לא מגיע לי...אני נותנת הכל מעצמי וזה אף פעם לא מספיק וקשה לי כבר, אין איך להסביר כמה קשה לי.
אני לבד וכל חברה שהייתה לי עד עכשיו לא באמת העלימה את הבדידות אלא רק הסתירה אותה, ורק בימים האחרונים הבנתי עד כמה אני בודדה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות