חרא לי - קשה לי - לא נעים לי.
אני זוכר איך פעם לא הייתי מבין אנשים שחולים בדיכאון, מה הבעיה להיות פשוט שמח?
עד שזה התפוצץ עליי.
הסדר יום שלי:
קם - מחרטט שאני חולה בשביל לסבול את היום במיטה ולא מול 300 ילדים מפגרים בביה"ס
במיטה כל היום.
שותה קפה שחור כל רבע שעה - מה שמוביל לאי הרדמות בלילה.
שונא את ההרגשה המזדיינת הזו, מרגיש כאב בלב, לוקח כדורים פעם ביום שהופכים אותי לזומבי בלי רגשות - ועם יש, בעיקר זעם
אני מגיע הביתה - חצי מת (נפשית - הלוואי גופנית), זורם את הבגדים ואומר לאמא שלי: "נפל תנקי"
מתחצף אליה..
היום זה כבר היה מטורף ברמה שלא יכלתי להחזיק את זה בבטן.
צעקתי:" את זונה שתומכת בתהליך להפוך אותי לזומבי" אני שם פס על זה שקראתי לה זונה, כי ביום יום אני מנסה לא להביא לכל בן אדם שני כיסא בראש - אז זונה זה בקליל - אמא או לא, במיוחג שאני מת מבפנים, אז "בקרת האיכות" של המילים גם מתה.
יותר פריקה מאשר יעוץ
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות