השתחררתי לפני חודש ואני מיואש, מבולבל וחסר תקווה. מרגיש לוזר, איך לצאת מהדיכאון?

שלום,
אני בקרוב יהיה בן 22 , השתחררתי לפני חודשיים מצה"ל אחרי 3 שנים.
כל השירות חיכיתי לרגע הזה וחודש לפני שהוא הגיע קיבלתי שוק ואמרתי לעצמי מה אני הולך לעשות ?? אני כזה אפס מאופס באמת...
הכל צף אצלי באותו יום והייתי בהתלבטות אם לחתום או לא ובסוף לא חתמתי והשתחררתי (המצב במחלקה לא נראה מזהיר ורציתי לברוח בדיוק בזמן).
חשבתי שאני התאפס על עצמי אבל זה פשוט לא קורה...כולי מדוכא עם מחשבות שליליות.. מאוכזב מאוד מהחברים שלא שומרים איתי על קשר ועל אלה שכן - שאלוהים יברך אותם - באמת.
במקום להתאפס על עצמי אני פשוט חושב על איזה אפס אני.. פשוט לוזר וזה דיי מוצדק.
אני בקרוב יהיה בן 22 באוגוסט, אף פעם לא הייתה לי חברה (בתול) , אין לי רישיון וכל הדברים האלה ממש מורידים לי את הביטחון העצמי. ואני מאשים רק את עצמי בזה.
כל החיים שלי מאז שאני זוכר את עצמי הייתי במחשב. בחטיבה ובתיכון ישר אחרי הלימודים , בחופשים הגדולים שהיו לא הייתי יוצא למסיבות והייתי משחק.
ובצבא - במקום שחשבתי שהכי ישנה אותי וחשבתי שאני אצא גבר, שום דבר לא השתנה. כל סופ"ש שבאתי הביתה , כל הדממה , הייתי מוציא אפילו גימלים בשביל לשחק במכונה המפגרת הזאת.. לפעמים הייתי "גורם" לעצמי להיות חולה ברמה מוגזמת רק כדי להיות בבית. אני כל כך מתחרט על זה שבאותם 3 שנים לא ניסיתי אפילו להוציא רישיון ואמא שלי כל הזמן אמרה לי לפחות להתחיל ללמוד תיאוריה ואני פשוט לא הקשבתי ושיחקתי ושיחקתי... פשוט הייתי מכור.
כרגע אני עם תאוריה ובשיעור 29 בערך ואני לא מתקדם כזה טוב , אני מבין איך להפעיל את הגיר (ידני) אבל אני פשוט מאוד מבולבל בכביש, בין אם זה בפניות, מעבר נתיבים , מתן זכות קדימה וכו'. זה פשוט מתסכל אותי , אני לא מצליח להתרכז ולהצליח..אני תמיד במחשבות על העתיד שלי בזמן הנהיגה עצמה.. חושב על איך שאני נראה, על זוגיות , על להשיג את הרישיון הזה כבר כי אני יודע שבלעדיו אף אחת לא תסכים לצאת איתי.. (בואו נודה בזה שנשים רוצות גבר עצמאי עם ביטחון עצמי שהוא נייד) אני חושב שאם יהיה לי רישיון אז הביטחון העצמי שלי יעלה אוטומטית ואז ככה אני אהיה "ילד נורמלי" . אני אומר ילד כי ככה אני מרגיש בן 22, אבל עם מנטליות של ילד בן 16.. אחח הלוואי שהייתי יכול לחזור לגיל הזה ולתת כאפה שתעיף אותי מהמחשב הזה.
אני פשוט לא מוצא סיבה להמשיך, אין לי שמחת חיים והסדר יום שלי נורא פשוט - יקיצה טבעית - שיעור נהיגה (אם יש) וחדר כושר. אומרים לי שאני נראה טוב אבל אני לא כל כך מאמין בזה. בצבא הייתי דיי שמן ומדים לא החמיאו לי בכלל. והחלטתי שאת זה לפחות אני אשנה ומאז שהשתחררתי אני מתאמן בחדר כושר וירדתי דיי הרבה באחוזי שומן ועליתי במסת שריר ורואים קצת שינוי. אנשים אומרים לי שהתנפחתי אבל אני מתקשה לראות שינוי.
דיי נמאס לי להיות המוזר וחסר המזל .. שפשוט נפל בין הכיסאות ונבלע מחוסר ברירה לעולם הויטואלי ושלזה הוא רגיל.
אני בטוח שאם הייתי יותר שמח עם שמחת חיים ושאם היה לי רישיון, אז הייתי משיג חברה בתקופת הצבא (עוד משהו שמבאס אותי - חשבתי שב3 האלה אני אמצא מישהי אבל לא קרה). פשוט שללתי את הזכות לזוגיות מעצמי. אמרתי לעצמי שלאף אחת לא מגיע מישהו כמוני, שהוא פשוט פטאטי, בלי רישיון , שמן ומוזנח ללא חיים ותחביבים אמיתיים. פשוט נהייתי סגור בזמן השירות, אטום.
אהבתי לבוא לבסיס בימי ראשון ולראות אנשים וכשהייתי הולך הביתה בסופש הייתי מתבאס אבל לפחות הייתי מעביר את הזמן במחשב וזה היה מנחם אותי.
ואני יודע שבנות התעניינו בי , סוג של , אבל יכול להיות שזה מתוך רחמים? ככה אני אומר לעצמי כל הזמן כי אני יודע שאין מצב שמישהי תימשך למישהי כמוני אז הן רצו שאני אהנה מהספק וככה הם יעשו מצווה וישמחו בן אדם מריר.
עוד דבר שמבאס אותי זה שהתעודת בגרות שלי לא כזאת טובה (מבחינתי) יש לי ממוצע של 106 לפי אונ' ת"א. אני נורא מבואס מזה שעשיתי רק 4 יחידות במתמטיקה ומתפדח לספר על זה , רוב החברים בבסיס עשו 5. זה דבר שממש מוריד ממני.. ואני יודע שהייתי יכול באותה תקופה לעשות 5 אבל פשוט לא השקעתי והעדפתי לשחק במחשב במקום להתאמץ ולעשות 5. ואין לי גם כוח לעשות פסיכומטרי וכל השטויות האלה...אני אפילו לא יודע מה אני רוצה ללמוד... פשוט אין לי מושג בכלל. מצד אחד אני אומר לעצמי שאני אשלים ל-5 במת' אבל אין לי כוח לזה... אין לי רצון ואין לי מוטבציה ואין דרבון של משהו שידחוף אותי.. ואם יקרה שאני ארשם ללימודים , אין לי כוj להתחלות חדשות. יותר נכון אני מפחד מזה. אני לא טוב בזה בכלל וזה ממש מעיק לי. אם ההורים לא היו דוחפים אותי גם צבא לא הייתי עושה. ה-10 חודשים הראשונים של השירות שלי היו סיוט וכמעט הלכתי לקב"ן אבל אחרי זה התרגלתי למערכת , היא הצליחה לכופף אותי ובסופו של דבר בתקופה האחרונה של השירות דיי נהנתי והנה פתאום השתחררתי ככה פתאום והתפוצצה לי הבועה בפנים שאני לוזר.
ואני לא מצליח להתקדם הלאה והזמן עובר..אני מפחד למצוא את עצמי בגיל 30 באותו מצב. זה מפחיד וזה מייאש.
ההורים שלי אומרים שאני חייב להתחיל לעבוד ושזה יעביר לי את המחשבות הרעות , התעניינתי בכמה עבודות כמו מלצרות במלון (מועדפת) אבל נרתעתי מהאחריות שתהיה לי.. כי אני יודע שאני אקפא במהלך המשמרות שיהיו לי ושהבוס יצעק עליי ושאני אתקל במצבים לא נעימים. ובאופן כללי פשוט אין לי מצב רוח לעבוד..לא יודע איך להסביר את זה. לא יודע במה לעבוד איפה וכו'.. וכמו שאמרתי גם על זה אני חושב בזמן השיעורי נהיגה שלי וזה נורא מעסיק אותי ומצער אותי. ההורים אומרים שמסגרת תעזור אבל אני לא מרגיש ככה ואפילו מפחד ממסגרת חדשה. תמיד חושב על זה שאני רוצה לחזור לתקופת הצבא, לחברים, לצחוקים למגורים.. שמה לא הייתי צריך לחשוב הרבה אם בכלל ולא היו דאגות ומחשבות .. מתגעגע לתחושת האופוריה הזאת..
אני מרגיש כל כך חסר מזל ושהכל נופל דווקא עליי.. אני בדאון כל כך עמוק ואני פשוט לא מצליח לצאת ממנו .

סליחה על החפירה , הייתי חייב לפרוק את כל זה.