אני לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי?!

טוב אז ככה אני בת 16.5 ולפי דעתי החיים שלי על הפנים גם אם יש כאלה שאומרים שאני לא עוברת כלום ומרחמת על עצמי לעומת אנשים שעוברים אונס וחרם חמור ודברים כאלה ועדיין אני חושבת שאני עוברת הרבה דברים וזה לא רק גיל ההתבגרות או הדיכאון זה הרבה דברים אבל בקצרה אני לא לומדת כמו בנאדם רגיל בתחילת השנה הקודמת אני עברתי פעם ראשונה אחרי שהייתי עד כיתה ט בבית ספר חרדי לבית ספר אחר עזבתי את הדת כזה ושנה שלמה הייתי ממש לבד והתמודדתי כל בוקר עם החרדה החברתית שיש לי שבכלל לא ידעתי עליה כאבי בטן כאלה סחרחורת ואז הייתי חייבת בית ספר כדי לא לנשור ונכנסתי לבית ספר לשבועיים ועפתי כי לא יכלתי יותר כי בנוסף לחרדה אני ממש ביישנית מופנמת רגישה ועם ביטחון עצמי ממש למטה אז שיכנעו אותי ללמוד עכשיו קצת בבית ויכול להיות שאני נושרת לבנתיים אני עכשיו בודדה בלי חברות עם חברה אחת שגם לה אין בית ספר מסיבות אחרות אני מרגישה שכל החיים שנאו אותי אפילו המשפחה אני בקושי יוצאת כל החיים הייתי הסגורה לא היה לי חבר בחיים ואני מתמודדת עם הפרעות נפשיות ודברים כאלה וזה בקיצור מה שקורה לי אבל יש עוד דברים האמת, עכשיו בשבת של שבועות קרו לי שלוש דברים שדי שברו אותי עוד פעם: א.פגשתי את בת דודה שלי שפגעה בי שכשעברתי לבית ספר הזה לשבועיים זה היה בגללה כי היא לומדת שם והיא כזה אמרה לי בואי אז עברתי לשם וחשבתי שסוף סוף יהיה לי טוב אבל היא לא התייחסה אליי והייתי לבד בהפסקות בשירותיים כמעט בוכה או בכיתה וגם כשהפסקתי לבוא היא אפילו לא שאלה והיינו בקשר כזה פעם אז זה מבאס ולמרות כל זה היא משחקת אותה כאילו הכל תקין והיא יודעת מה היא עשתה וזה ממשיך לעצבן אותי מבפנים כל פעם שאני פוגשת אותה ב.החברה היחידה שלי אני מרגישה שאנחנו מתרחקות ואני מתה מפחד אני יודעת שבעלדיה כבר לא הייתי כאן היא לא הבנאדם הכי תומך ומבין והיא שחצנית וכל זה אבל עדיין כל עוד היא כאן ואני לא לבד אני פחות מפחדת אבל עכשיו היא נפרדה מחבר שלה שהיה נועל אותה והיא כל היום יוצאת עם בנדוד שלה היא מזמינה טיפה ואומרת שנצא אבל עם היא תכיר אנשים חדשים ותתחיל לצאת עם חברות מהעבודה אני יהיה לבד ואני יודעת שאני לא יחזיק מעמד כי לא יהיה לי איך להכיר ואז בחיים אני חא ייצא מהתקופה הזאת אז אני כל כך מפחדת ג.אחים שלי אמרו על אותה חברה כבר כמה פעמים שהיא בין היפות ואני יודעת את זה אבל הבעיה היא שאני מאד מקנאה עם להודות בואו נתחיל ככה יש הפרעת גוף דיסמורפית ואני מאד אובססיבית למראה שלי החלום שלני הוא לדגמן מגיל צעיר ולא מתוך מקום שטחי זה פשוט השאיפה שלי אני לא מסוגלת לשמוע כשאומרים לי תוותרי ומתוך פחד תמיד אני בחיים לא אומרת אתזה אני אומרת את החלום השני שזה לשחק כי אני מפחדת שיסתכלו עליי מוזר כי במצב עכשיו אני נמוכה שמנה עם משקפיים ומחרידה עם להגזים ועכשיו אחשלי שאני יותר קשורה אליו דיבר איתי ומפה לשם הוא אמר לי שגם עם הניתוחים שאני רוצה לעשות אני יהיה עוד אחת מכל הבנות עם ניתוחים ובחורה עם משהו מיוחד נולדת ככה ולא עושה ניתוחים בישבילו ולך אין אתזה אני לא חושב שתצליח בעולם הזה וכאלה דברים ולא מספיק לך להיות בחורה רגילה וסתם נגיד הוא גם אמר שחברה שלי יש לה משהו שלי בחיים לא יהיה וזה את העיניים הירוקות אני יודעת שזה נשמע שאני סתם רגישה אבל זה שבר אותי כי לא מספיק לי כל החרא הזה שאני עוברת גם ככה להוריד אותי זה פוגע וזה לא פעם ראשונה וזה שורף לי שהאנשים שאמורים להיות הכי קרובים אליי ויודעים שיש לי את ההפרעה הזאת ככה משפילים אותי כי היו עוד מקרים כאלה גם אמא שלי ואח שלי השני וזה כל כך כואב לי כי אני באמת מתחילה לוותר על החלום שלי ואני יודעת שאם איך שתיארתי את עצמי אני באמת מפלצת שלא תצליח אבל אני תמיד יכולה להרזות ולשנות דברים והקטע שהתחלתי לרצות ניתוחים רק בגלל המשפחה שלי כי הם זרקו לי דברים גם אם הם היו בלי כוונה שחילחלו לי למוח ולמרות שהייתי הכי נגד ניתוחים עכשיו אני רוצה לעשות את כל הניתוחים שיש והקטע הוא שעכשיו אח שלי אומר שגם אם ניתוחים זה לא מספיק מה אני אמורה להבין מכאן שאני צריכה פשוט לוותר ושבחיים אני לא יהיה מיוחדת כמו חברה שלי אני גם ככה מרגישה רע לידה עכשיו בכלל אני יוריד את הראש אני שמה לב למבטים עליה היא הגבוה הרזה והמושלמת הדוגמנית ואני המפלצת לידה עם המשקפיים אבל כולה רציתי לשנות את זה ועכשיו גם את ה״חלום״ הזה ניפצו לי אני שמה לב מיום ליום שכמה שאני מנסה להיות טובה ולעשות הכל כדי לחייך גם כשבאלי לבכות זה מתפוצץ לי בפנים אני חושבת שכל החיים ידרכו עליי ואני בחיים לא יהיה מאושרת אני יודעת שזה נשמע קיצוני אבל זה לא רק בגלל זה אני כבר שונאת את עצמי ותמיד שנאתי וזה מה שהכי קשה לי ובזכות המשפחה שלי ואנשים אני גם מתחילה לראות את עצמי מכוערת ואני לא רוצה משפטים כמו היופי בעיניי המתבונן אני רוצה להיות הטעם של הרוב אני לא רוצה לוותר על החלום שלי גם ככה לא נשאר לי כלום נמאס לי אני לאט לאט מתייאשת אני כל היום חושבת על מוות ומתפללת לזה והקטע הוא שאני כמו פחדנית מפחדת לעשות את זה נמאס לי מהכל ומכולם גם כשאני בוכה אני משחקת אותה כאילו הכל בסדר ושומרת בפנים אף אחד לא יודע מה אני עוברת אני חתכתי את עצמי אני הכתי את עצמי אפילו בפנים ונתתי פעם אגרופים בקיר התחלתי לעשן רק בגלל התקופה הזאת וכל זה אף אחד כמעט לא יודע ובגלל זה אני גם שונאת כשאומרים לי מה את עוברת אני לא חושבת שזה תקין שבחורה בת 16-17 עוברת דברים מוזרים כאלה זה כבר לא גיל ההתבגרות או הדיכאון שגורמים לי ככה , אני כן רוצה להיות נורמלית אבל מצד שני אני לא חושבת שזה יקרה כי אם אני לא יגשים את החלום שלי אני יהיה מדוכאת ואם אני יגשים בכל תצוגה או צילומים המילים האלה של השנאה העצמית שלי או של המשפחה יהיו לי בראש ואני בחיים לא ירגיש טוב עם עצמי נמאס לי להוריד את הראש כל הזמן אם אני מקבלת מבט אחד אני עכשיו אפילו לא רוצה חבר מבחירה כי אני יודעת שמתחת לכל הבגדים אף אחד לא ירצה אותי בנוסף גם לאופי שלי ולחיים שלי והקטע הוא שאולי חבר קצת יעזור לי לעבור את זה אני מרגישה פשוט בתוך מעגל שמשהו גורם משהו ושאני לא יצליח לצאת מזה בחיים כי נגיד אני לא יכולה להרזות כי קשה לי מבחינה בריאותית ונפשית ובלי שאני יתחיל להרזות אני לא יוכל להתחיל כלום עם עצמי, וגם אם יעזרו לי ולמישהו יהיה אכפת אני צריכה נס....
השאלה הכללית שלי היא מה אני עושה מכאן ?
מצטערת שזה יצא ארוך. אבל אני פשוט כבר לא יודעת מה לעשות ואני מיואשת מעצמי כבר ,תודה לקוראים