צעד אחד או שניים לפני גירושין - מה עושים?

שלום לכולם,
אני נשוי כשלוש שנים, פלוס אחד, תינוק בן חצי שנה. אני ובת זוגתי מצויים עכשיו במשבר ומדברים ברצינות על גירושין. המילה 'גירושין' עלתה מספר פעמים לאורך הנישואין שלנו, בעיקר מהצד של זוגתי, בעיקר לאחר ריבים משמעותיים. אני, המגיע מבית של הורים גרושים, חשתי זילות בכל פעם שזוגתי העלתה את האפשרות הזאת בעבר כלפי מוסד הנישואין.
הפעם זה שונה. לא אתעכב על הפרטים, אך יש ביננו בעיות קשות מאוד בתקשורת, ואנחנו כאילו במעגל אין סופי של האשמות וחוסר אמון, מה שיוצר אווירה מאוד לא נעימה בבית. הצעתי מספר פעמים לזוגתי כי נלך לטיפול זוגי וננסה להגיע לפתרון בעזרת איש מקצוע. זוגתי מאוד מתנגדת לראיון של טיפול זוגי, ובכלל לכל מה שקשור לטיפולים רגשיים או לשתף זר במחשבות - היא לא מאמינה בזה. התחננתי שלפחות תתן לזה צא'נס פעם אחת, אך ללא הצלחה.
אנחנו נמצאים כיום במציאות שבה אנחנו בעיקר מתקשרים בבית לגבי נושאים שקשורים לילד. מעבר לכך מעט מאוד תקשורת. ממנה הבנתי כי היא פנתה כבר לעורך דין על מנת לברר את התהליכים הנדרשים.
כאשר אנחנו בכל זאת מצליחים לדבר, אני מצליח להבין ממנה שהיא כן הייתה רוצה שקשר שלנו יעבוד והמשפחה שלנו לא תתפרק, אבל כל זאת בתנאי שאני אפסיק התנהגות בעלת אופי התמכרותי שאין היא מוכנה להתגמש עליה (ידעה על ההתנהגות הזאת מהיום שהכרנו). היא אומרת גם בתקופה האחרונה, היא שרויה בעצב גדול בעקבות המשבר - וכועסת על עצמה שהגיעה למצב הזה, ועל החלטות שעשתה בעבר לגבינו.
בעבר, בעקבות דרישה של הבת זוג, התחלתי טיפול פסיכולוגי שנושאו היה אותו עניין התמכרותי. הסכמתי ללכת למען הזוגיות ואמונה שלי בעצמי שאוכל להשתנות. במהלך הטיפול הועלו נקודות לגבי האופן שבו הקשר שלנו מתנהל והצורה שבה אני האישיות שלי מגיבה לאותה התנהלות - מה שתורם משמעותית לעניין ההתמכרות. הומלץ לי להביא אותה לאחת הפגישות. היא כמעט הסכימה אבל התחרטה ברגע האחרון. נותרתי עם תחושה שאני נאלץ להתמודד לבד בטיפול עם הקשיים של שנינו ואין באמת רצון מהצד שלני להשתדלות, זאת אומרת, הליכה לטיפול. מרגיש לי כי אני נדרש לעשות ויתורים בעוד הבת זוג נשארת בשלה. הפסקתי את הטיפול מיוזמתי, וזוגתי ראתה את זה כ"כישלון" בטיפול, משום שהתמכרות נמשכה. משום "כישלון" זה, היא הסיקה כי אין טעם ללכת לטיפול זוגי, כי הרי זה משהו שחזק ממני. נפצר ממני להסביר לה כי טיפול זוגי הוא מעבר ההתעסקות בי בלבד. אולי כאן המקום לציין כי זוגתי סובלת מחרדות שמשפיעים על החיים הזוגיים וגם עם התינוק.
מצד אחד, אני יודע שחבל ועצוב לאבד את כל מה שבנינו לאורך השנים הללו, ומאוד יכול להיות שלא אמצא משהו אחר בחוץ אבל מצד שני, אני מודע לעניין כי אם המצב לא ישתנה ביננו, אין אני מרגיש רצון להשאר במערכת היחסים כזאת שבה מותר לעשות חיפוש בכליו של האחר.
אולי הטעות שלנו הייתה שחשבנו שאנחנו נשתנה לאחר הנישואין ונתאים עצמנו לדרישות האחר?
מה עושים? כיצד יודעים מתי לוותר על הקשר? איך מנסים לאחות את הקרעים ביננו ללא התערבות חיצונית? ישנם המון ימים טובים, אבל מספיק אירוע אחד בשביל להרוס את הכל. אין מה לדבר כמובן על תשוקה, שכבר מזמן לא בילתה במחוזותינו, לא שכבנו כמעט שנה.
אשמח לשמוע כל דעה, אך אנא, שמרו על הבנה.