לאחר זוגיות של 3 שנים, יש לה מישהו חדש, הראש מבין, הלב מרוסק, איך מתמודדים? רואה אותה במקום העבודה

שלום
מגיל 16 אני נמצא 2 מערכות יחסים , האחת 3 וחצי שנים , השנייה 3 שנים.

הפרידה הראשונה הייתה קשה , כואבת ופתאומית ביום אחד בלי באמת אפשרות לחזור אחורה. לא אכנס לזה כאן.
זמן מאוד קצר אחרי , חודשיים בערך הכרתי את בת הזוג שהייתה איתי 3 שנים , והקשר "נגמר" לפני חודשיים.
היו לנו שנתיים מדהימות , באמת , כל יום כמו מתנה.
בשנה אחרונה לקשר הרגשתי שהיא משחררת את המושכות. עיסוקים כאלו ואחרים שלי כמו עבודה ולימודים (שהתנגשו גם עם שלה) גרמו לנו להתרחק אחד מהשני.
תמיד התגעגעתי אליה , דאגתי להגיד לה כמה היא יפה בעניי ודאגתי בזמן שכן יש לני יחד למלא את כל החסר שהזמן לוקח מאיתנו.
לאט לאט , היא כבר לא חיבקה , היא כבר לא הראתה עיניין , הסקס כבר הגיע לפעם בשבועיים וההתערבות שלה בחיים שלי שאפה לכלום.
ניסיתי לחבר ; כל הזמן. בין החברים שלי אליה , בין המשפחה שלה אליי , אבל היא פשוט לא הייתה איתי. וטענה שזה צריך להיות איך שזה.
הכל הרגיש דל , קטן , ולא מתקדם לשום מקום. הרגשתי דחוי ולא אהוב, הרגשתי שלא משנה
כמה שיחות אעשה לה על זה בעניים דומעות על הביטחון שלי העצמי , על הקשר שלנו שנהרס ועל הגעגועים שיש לי אליה ...היא פשוט לא הבינה אותי. לא היה בנינו תקשורת .
עם הזמן התרגלתי ללבד הזה , כי אהבתי אותה בצורה לא מוסברת , בלי תנאים. לא אופייני לי , כבחור שקול וצלול שבדרכ יודע לראות את הנפש שלי נכון , ותמיד חושב קדימה על הטוב ולא על הרע.

אבל , איני נקי , בגדתי בה. היא לא יודעת את זה מעולם. אני מרגיש והרגשתי עם זה נורא , זה קרה יותר מפעם אחת.
הרגשתי שאני מתחרט , במשך 3 חודשים האחרונים כל כך ניסיתי לשפר את מערכת היחסים הזאת.
אני עדיין מרגיש שלא עשיתי מספיק , כנראה זה הגעגוע והכאב שמדבר, אבל פשוט לפעמים הרגשתי שיש דברים שצריכים לבוא מעצמם , ואין אנו צריכים לעבוד כל כך קשה בשבית שיאהבו אותנו. ולטפח את הזוגיות שנכון הזנחת , אבל בעניים ובלב כבר אין שום ניצוץ או התגאות כלפיי.

הרגשתי שכבר אין לי פיתרון , אני קם והולך. היא הסכימה.
במשך החודש וחצי האלה , היו הודעות , שיחות בטלפון אולי 2 , שכבנו פעם אחת ואני כל כך מצטער על זה.
אנחנו עובדים ביחד במקום העבודה , לא באים במגע כל הזמן כי היא קומה מעליי ואני במשרדים , אך היא פה , פיזית , במרחק נשימה.

במשך החודשיים, הרגשתי סבבה לגמרי , יצאתי וניסיתי והייתי עם בחורות (ידידות מפעם)
רציתי להוכיח לעצמי שאני יכול בלעדיה , שמגיע לי אחרת , שאני מושך ונאהב ומעניין :(

ובזמן הזה , חיכיתי בסך הכל למטרה המרכזית שלי , ההבנה שלה שאני לא פה יותר , והתעוררות לגבי המצב...רציתי לייצר געגוע, חרטה, להחזיר את האהבה...אבל היא לא חזרה.
להפך
הלכתי , נסיתי לשחרר , ניסיתי להתקדם גם בלב , זה פשוט לא הלך לי. הבנתי שאני צריך אותב בחיים שלי , בלי מושג למה באמת . פשוט אהבה ללא תנאים.
ידעתי שזה עיניין של זמן שנחזור , הייתי בטוח בזה כאילו אני בטוח שאני נושם. לא היה בכלת צל של ספק שזה עיניין של זמן , ושזה לנצח נצחים ומתחת לחופה . למה ? ואם הרגשתי ביטחון כלפי זה ושזה הדבר הנכון? התשובה היא לא.

חזרתי, הייתי בחול וכשחזרתי הרגשתי שזה כבר חייב להמשיך , וזה משבר שנצא ממנו כמו גדולים וחזקים וטובים יותר. הייתי בטוח בזה בכל רמח איבריי.

היא לא חזרה. היא מסתכלת עליי כהיסטוריה. היא הכניסה מישהו אחר ללב. בצורה לא חומרים וייצרית . בצורה אמיתית.

אני יודע מאיפה זה הגיע , אני יודע שהלב שלה הפסיק להרגיש כבר בחצי שנה האחרונה של הקשר שלנו. ושזה מקום בריחה כי היא אף פעם לא התמודדה עם כלום בחיה. אני לא שואל את השאלות בכעס...אבל אני כן שואל אותם בכאב עמוק .
לקחו שבועיים עד שגיליתי את זה מהרגשה שניסיתי תהחזיר את הגלגל לאחור.
עברתי הרבה בשבועיים האלה . הרבה דמעות , ברמות שאני לא יכול לתאר. אני בן אדם מאוד חזק נפשית , כי המסלול בחיי גרם לזה להגיע. אבל ריגשית? אני סמרטוט רצפה...משהו שם בחומות של הלב שלי לא נבנה. תמיד הייתי כזה.

אחרי שבועיים של הכחשה , חלומות בלתי ךוסקים וחוסר שינה,דמעות בחיוך וציפייה שזה בסך הכל עיניין של זמן והיא תחזור אליי . ורקימת חלומות עך העתיד שלנו ועל המדינות שנהיה בהם . קמתי בבוקר עם הרגשה שיש לה מישהו , בכל איבריי הרגשתי את זה , אי אפשר להסביר.
במהלך השובעיים , ניסיתי לצאת מזה , והפעם בשונה מצורת הביטוי שלי שאני בן אדם מאוד סגור ולא משתף, הגעתי למצב שאני שופך את הלב לכל עובר אורח ומחפש עוד פיסות של חוכמה ותקווה מכל אחד שיכול לתת אותה , מה שבעבר לא האמנתי שמישהו אחר יתן לי.
הרבה שיחות עם עצמך מול המראה , ממש להוציא את עצמך החוצה בצורה שבחיים לא קרתה , בלי שקרים , רק אתה והאמת , גם הראש וגם הלב , כולם על המגרש נלחמים אחד בשני.
כל הדבר הזה גרם לי הבנה והכרה אישית עם עצמי שלא חוויתי מעולם. העומק שלי נחשף , ההתמודדות שלי והכוח האמונה שלי בטוב של הדברים , בניתוח הסיבות והאישיות שלי ושלה בצורה באמת צלולה , עם כאב לא נורמלי אומנם. גרמו לי להבין למה זה קרה , מי אני , מי היא ומה אני מחפש לעתיד.
הרגשתי גבר. בוגר יותר וטוב יותר להבא. עשיתי תהליך מטורף , ואני מרגיש בן אדם אחר היום.
אחרי כל זה , כאוב פוחד ומאוהב אך מאמין בעצמו , דיברנו שוב בעבודה בלילה במשך שעה.
הרגשתי עמוק , מבין, לומד ומתבגר. שואף לטוב ורוצה לנצח את הגליפ שהחיים מורידים עלינו.
עדיין הנשימות שלה המיסו אותי , והפנים שלה הרטיטו לי את הלב. גם עכשיו בכתיבת שורות אלה לצערי זה ככה :(.
השיחה הסתיימה ב80% מהדיבור שהיה שלי. היא לא דיברה יותר מידיי, לא היה לה מה להגיד , היא הרבה פחות עמוקה ממני. תמיד ידעתי את זה . (אהבה ללא תנאים אמרנו?)
"תמיד ידעת להגיד לי מה אני מרגישה , אני לא מתעסקת בזה כמוך , והאמת שלא למדתי מזה כלום" .
זה, גרם לי לכוח בלתי מוסבר , הרגשתי שאני יוצא מזה , שזה טוב שזה קרה והתחלתי לפלס את הדרך החוצה ...מנטלית , ובאותו "זמן" גם ריגשית . ככה חשבתי...
זה החזיק בדיוק 3 ימים , ואז איכשהו הכל צף...כאילו לא קרה , כאילו לראש שלי אין השפעה על הלב אפילו לא באחוז. עד היופ זה ככה , בכתיבת פוסט זה , אני מחפש את הדרך לפתוח צינור בין המחשבות ללב.
אני יודע שהיא לא בשבילי , אני מבין למה זה נגמר וכמה זה היה צריך לקרות , אני מבין שמגיע יותר ולמה , הכל מובן , הכל באמת באמת ברור.
ואם אתה קורא את הפוסט הזה , והיית נכנס לי לראש, כנראה שכבר לא היית יודע מה להגיד , כי הכל כבר נמצא שם.

אבל , מהרגש שהבנתי שיש שם מישהו אחר , ברגע שהבנתע שהתכשיט העדין שלי , אחרי שנים שהוא שלי , מישהו אחר שם שם את היד, התחילו המחשבות הכי כואבות , הכי אינטמיות ואסורות רצות לי כל היום בראש. אני לא מעכל.
כןאב לי הלב פיזית , כל דקה ודקה , הבקרים הכי קשים. יותר מהלילה...
כאילו לא משנה מה הראש שלי מבין ואומר , וכמה תובנות יש לי לגבי המקרה + הביטחון שלי בעצמי שהצלחתי לשפר כי הוא היה בקרשים, אני עדיין לא מצליח להכניס גפרור מזה ללב ולעזור לו.
אני מתפרק , כל יום הוא כמו מלחמה במחשבות , הראש והבנת הדברים לא משפיעים בסנטימטר על הלב , אין לי שום רצון לבחורות אחרות , משהו שכן היה בעבר. אני מרגיש שהכל פחות טוב ממנה , ואז אני חושב על זה ומבין שזה שטות , ושוב מחפש את החסרונות בכל אחת שעוברת.
אוכלת אותי המחשבה שיש לה מישהו , שיש "מאמי" חדש בהודעות, שהוא אוסף אותה , שכנראב הם כבר שכבו..
זה גומר מבפנים , כל דקה ודקה , לא המציאו עדיין שם להרגשה הזאת.

הפוסט מאוד ארוך , אני מצטער , אבל אם הגעת כד לכאן , אשמח לדעתך , כל דיעה היא משהו.

אני מבין מה אני שווה , האמת שגם לא קשה לי להשיג בחורות כל כך. אני מבין למה זה נגמר , וכנראה שהיה צריך.
אני מבין מה אני מחפש , זה לא מה שהיה בה , אני מרגיש עמוק וחכם יותר , בן זוג נכון וטוב יותר , וגם בחור עם לב ענק יותר , והיא יודעת את זה.

אבל , וזה כל הסיפור .
כלום מהראש שלי לא מצליח להשפיע על הרגשות שלי , זה משגע אותי.
אני כבר חודש מוצא את עצמי מסתובב סלילה בים, בעבודה , מדבר עם עצמי ועונה לעצמי על שאלות חשובות ומשמעותיות שאמורות לגרום לי לנצח!כולל לרשופ את בדברים על הנייר , הטובים והרעים. שלה ושלי. הכל מול העניים...כל הקלפים על השולחן , והם "לטובתי ", ובראשי.

אבל כלום לא עוזר לי להפסיק לאהוב בלי סיבה , כלום לא גורם לי להתגעגע עד צמרמורות , ולאהוב כאילו אני לא חושב , מבין , ויודע את כל בדברים הנכונים עליה בתור בת הזוג והעתיד איתה.
זה פשוט לא עובד , זה הלב והראש אין בהם טיפת תקשורת , אף לא אחת.
אני מרגיש מרוסק , אני מאוהב כמו משוגע למרות הכל , אני מתגעגע אליה וכואבות לי העצמות .
והכי כואב , ולכן הפוסט הזה בכלל. זה שמישהו אחר שם במקומי , כי לפני כמעט לא היה אף אחד אחר , ועכשיו התכשיט שלי היא לא נקייה יותר. :(

אני שבור , עם הכל בראש אני יכול להתמודד ולנצח.
כשזה מגיע ללב , אני קצת אפס , ואני חסר כוחות מול היקום הזה שחיי לידיי שהיא לא שלי יותר ושיש מישהו אחר שנוגע בה, ואני עדיין ביקום השני שמחר היא חוזרת והכל ממשיל מהנקודה שבה עצר.

כתבתי המון , אעצור כאן. למרות שאני יכול לכתוב ככה גם עוד שעות...
תודה ל התשובות שיבואו , מקווה שמישהו הצליח לקרוא את הכל .

איך גורמים ללב להפסיק לכאוב מגעגוע ואהבה? ואיך גורמים לפצע בלב להפסיק לדמם כי יש לה מישהו? ובאמת לא להיקרע מזה בלב? אלא לקחת את זה כמשהו עצוב , אך סביל?

איך עושים את כל זה , כשהראש עובד לפי הספר, והמחשבות הם נכונות ? אבל עדיין הרגשות כמו ילד קטן פגיע וננטש?