גרים ביחד שנה, והוא לא מציע לי נישואין!

ייתכן ושאלתי תיראה לכם קצת טיפשית, אבל אני מקווה שתענו בכנות ובלי "הטרלות" כמו שמקובל היום.
בן זוגי ואני יוצאים קרוב ל3 שנים, מתוכם כבר מעט יותר משנה אנו מתגוררים יחד בדירה שכורה. במהלך השנה בה אנו גרים ביחד הבאנו הביתה חתול וכלב, אני התקבלתי ללימודים אקדמאים והתחלתי ללמוד, נכון לעכשיו אני תלויה לחלוטין במרות רוחו.
אני לא יכולה לעבוד בכלל, בגלל הקושי בלימודים. ההורים כמובן מעבירים לי כסף, והכסף כמובן הולך לבית (קניות, חשבונות, פינוקים לגן החיות הקטן שלי) ולא לבזבוזים ובילויים שלי. בן זוגי אדם נפלא, אני אוהבת אותו הכי שבעולם והייתי רוצה להגיד שאני סומכת עליו בעיניים עצומות. הוא בן אדם כזה שאם פתאום יקרה משהו רע, או קיצוני, אני יכולה להיות רגועה, כי אני יודעת שאיך שהוא הוא יסדר את זה. בעיניי ככה גבר צריך להיות, ואני מאושרת שדווקא אני ברת במזל שקיבלה גבר כזה מקסים ששיך למין הנכחד.
עם זאת, אנחנו חיים יחד מעל שנה. עוד לפני המעבר המשותף שניינו חלמנו על משפחה וילדים (הוא בעיקר על ילדים. הוא יהיה אבא נפלא בבוא היום, רק לראות איך הוא מתייחס לבעלי החיים שבביתינו נותן תמונת מצב מדהימה). ואמרנו שהמעבר המשותף הוא מן "טסט דרייב" לפני שהופכים את היחסים לרשמיים. אבל נכון לעכשיו אני מרגישה שהוא דוחה את זה במודע, ובאיזשהו מקום יודע שאין לי לאן ללכת, אז הוא רגוע. אני מבשלת, מנקה, מוציאה את הכלב ומנקה לחתולה, דואגת שיהיו מצרכים בבית (אין לו מושג בשום רגע נתון מה יש בבית לאכול. אני מחממת לו את הארוחות), אני מפנקת אותו כל שבוע בעוגות ביתיות, ונראה שהוא מאושר. גם אני מאושרת, אבל נורא מפריע לי, שהוא יכול בלעדיי, ואני לא יכולה בלעדיו. כלומר, במקרה וניפרד (וכמובן אפילו לא חושבים על זה, הזוגיות שלנו מדהימה!) הוא ימשיך בשלו, רק אולי יתפנק פחות כי יאלץ לשלם את כל החשבונות לבד. ואילו לי לא יהיה לאן ללכת, אין לי אפשרות לעבוד, הכסף שהורי מביאים יספיק לשכור רק חדר בדירת שותפים או במעונות סטודנטים, ואני נורא קשורה לבעלי החיים ולא אוכל להפרד מהם גם אם היחסים יגמרו. כך שאאלץ להפסיק את הלימודים כדי לעבוד. הוא יודע את זה טוב מאוד. הוא לא "מנצל" את זה, ולא מזכיר את זה, אבל שניינו מודעים שכך המצב.
ואני רוצה איזושהי ארשת ביטחון. אני אפילו לא רוצה את החתונה עצמה עם השמלה הלבנה, אלא את ההצהרה הברורה של "אותך אני רוצה לכל החיים, ולא משנה מה-אנחנו ביחד". אני מרגישה שאני תלויה באויר. אני חושבת, שאם אחיה כמה חודשים לבד בלי להפרד, הוא יבין שזקוק לי לא פחות ממה שאני זקוקה לו (הוא מעולם לא הפעיל את מכונת הכביסה בבית. אין לו מושג כמה סירים יש לנו, או איך מפעילים את התנור.) וכמובן ששנינו נחסר אחד לשני, אבל לא רק שאני לא רוצה להביא לחתונה בצורה כזו מניפולטיבית, אין לי את האפשרות לעשות זאת.
ואני חוזרת פעם שלישית - אין בכלל דיבורים על פרידה. הכל ורוד ואנחנו מאושרים. פשוט בלי שנהיה נשואים האושר הזה מרגיש לי נורא שביר, ובכל רגע אני יכולה למצוא את עצמי עם שני בעלי חיים בחוץ. אפילו שאני מבינה שצריך לקרות משהו קיצוני כדי שנגיע למצב הזה, האפשרות מדאיגה אותי נורא.
דיברנו על כך מספר פעמים, והבהרתי לו את ההרגשה שלי. הוא אמר שלא מגיע לי סתם חתונה, מגיעה לי החתונה הכי יפה, וכרגע הוא לא יכול להרשות את זה לעצמו. למרות שאני לא צריכה את החתונה הכי יפה! אני צריכה מעמד חוקי מסויים, והצהרה.
הוא צוחק ואומר שאני טיפשונת, שהוא תלוי בי הרבה יותר ממה שאני תלויה בו, כי כסף אפשר להרוויח (אז מה? גם אני לא ידעתי להפעיל מכונת כביסה! לומדים!) שנישואים לא ישנו כלום, ושהוא רוצה שיהיה אלבום חתונה מרשים להראות לילדים שיהיה גאים בנו. כמובן שכל זה ממיס אותי, אבל אני חרדה, לא ישנה טוב בלילות, ולפעמים מרגישה כאילו הוא מורח אותי.
אז... איפה הטבעת?