לפני שלושה שבועות עברתי הפלה,
אני יודעת בתוך תוכי שעשיתי את הדבר הנכון,
באתי ממשפחה בלי כסף,
שהביאו אותי בעצמם בגיל 18 ולא מפסיקים להגיד כמה שהם טעו שהם החליטו להיות הורים בגיל כזה ולוותר על כול החויות שהיו להם בדרך,
אני ילדה מתבגרת טיפוסית, יש לי קצת קשיים באופי,אני בחורה נורא יפה פשוט לא יצא לי להסתדר בתיכון,ועברתי דברים וחרמות שאני לא מאחלת לאנשים,
שהגיע התינוק ,שידעתי שאני בהריון ,הרגשתי מאושרת באדם,
הרגשתי משהו בתוכי שגרם לי אושר עצום,
שמילא לי חלל שהיה מת וריק וצמא לאהבה המון זמן ,
הרגשתי שיש בתוכי משהו שנותן לי אושר .
התעייצתי עם בן זוגי,
הוא נטה כןל הזמן להפלה,
אמר שזאת החלטה שלי אבל כול הזמן זרק הערות למה צריץ את זה את מתאימה להיות אמא את?אין לי כסף לגדל את הילד את לא מבינה?!
והחלטתי לספר לאמא שלי ,
בהתחלה היא נורא כעסה ובסוף התעייצתי איתה באמת,
יום לפני ההפלה,
מיותר לציין שהייתי כבר פעם אחת בבית חולים בתאריך הראשון שקבעו לי את ההפלה וברחתי משם במהירות האור.
אחרי התעייצות עם אמא שלי הבנתי שזה רק בגדר פנטזיה שאני יגדל את הילד שלי באושר ובעצם אני ירוץ מעבודה לעבודה לבנק לגן ויפסיד את השנים הכי יפות שלי.
עשיתי את ההפלה בגרידה... ומאז ההפלה אני לא מפסיקה לחשוב על התינוק שלי
.. ועל מה שעשיתי ,ואיך שהוא צועק לי אמא אמא מה עשית לי מה עשיתי שהרגת אותי, אני לא מפסיקה להתחרט על זה אני פשוט לא מפסיקה,
כואב לי בעצמות ברמות,
הייתי כול כך מאושרת כול כך מאושרת,
היה לי בבטן אוצר ואני מנעתי מחיים להגיע לעולם הזה,
ואף אחד לא מבין אותי,לא אמא שלי,
לא בן זוגי,
אף אחד לא מבין את האובדן שלי.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות