קיבלתי את הפטור המיוחל אבל עכשיו אני לא בטוחה אם אני רוצה אותו... מה לעשות?

אוקיי אז הפתיח לכל הסיפור הוא די ארוך אבל bare with me please.
כשעברתי לחטיבה, די הסתמכתי על החברים מהיסודי ולא כל כך יזמתי או ניסיתי ליצור קשר עם תלמידים מהכיתה והשכבה החדשה שלי - דבר שרק עכשיו אני מבינה שקרה בגלל הבעיות אמון שיש לי (אבל זה כבר סיפור אחר). עם הזמן גם הקשרים האלה התפוגגו ומצאתי את עצמי במצב שאני יושבת תמיד לבד בהפסקה עם הפלאפון וחוזרת הביתה לשבת מול הטלוויזיה ולאכול מהשעמום.

כמובן שעליתי במשקל, וכמו כל נערה מתבגרת הבעיות עם הגוף שלי רק החריפו. תמיד לפני כל חופשה הייתי מציבה לעצמי מטרה שאני חוזרת ללימודים ״כוסית״ וככה סוף סוף תהיה לי את החבורת חברים שאני כל כך משתוקקת לה.

עכשיו מגיע החלק הרלוונטי - בפועל, את הצעדים לירידה במשקל התחלתי רק בחופש הגדול של לפני כיתה י״א. בהתחלה זה באמת היה ממקום בריא של להפחית את הג׳אנק, להתעמל ולאכול ארוחות מזינות. מהר מאוד מצאתי את עצמי מפחיתה ומפחיתה בארוחות עד שבנובמבר הגעתי למשקל של 49 ק״ג (המשקל ההתחלתי היה בסביבות ה58).

הצו הראשון שלי קרה במקביל. אני מגיעה ממשפחה שמאלנית. נולדתי וחייתי בתל אביב כל חיי ואני רואה את עצמי כאדם ליברלי מאוד. אין לי דעה יותר מדי חריפה כלפי הצבא, אבל בואו נגיד שלא ששתי כל כך מהעובדה שהיום הזה הגיע. בשלב הזה, היה לי מאוד נוח להסתיר את ההפרעת אכילה שדי ידעתי שמתפתחת אצלי מכל הקרובים אליי, אבל משהו גרם לי להתוודות בפני החיילת שראיינה אותי לגבי המחשבות הבלתי פוסקות והרגלי האכילה שלי - בתקווה שהצבא יבין שאין לו מה לעשות איתי.

אחרי חודשיים כבר היה ברור שמשהו לא כשורה ואמא שלי כפתה עליי להיבדק - אובחנתי כאנורקסית. התחלתי טיפול בדיוק לפני בערך שנה.

את הצו הראשון מהקב״ן קיבלתי מהצבא, לא כי ביקשתי. מתארת לעצמי שהחיילת שדיברתי איתה הרימה גבה לאחר השיחה שלנו. מיותר לציין ששמחתי, אך לא מיהרתי לחשוב שאני פטורה סופית מהצבא - אני פרפקציוניסטית ושאפתנית ולכן השקעתי ביום המאה וקיבלתי ציונים טובים ומניל״ה עם תפקידים מבוקשים - פה התחלתי להיות אמביוולנטית - פעם ראשונה מאז כל תהליך הגיוס שבאמת הראיתי עניין בדבר - חיפשתי מידע על כל אחד מהתפקידים ואפילו התחלתי לדמיין את העתיד שלי כחיילת.

כמה שבועות לאחר מכן, הגעתי לזימון השני וקיבלתי את הפטור. עכשיו פה נמצאת הבעיה:
מצד אחד, תמיד נרתעתי מהמחשבה של הגיוס וייחלתי לפטור במשך שנים. יש לי אזרחות אמריקאית והאידליה תמיד הייתה ללכת וללמוד בחו״ל (שאפתנית כבר אמרנו? אבל אני כן יודעת שאני מסוגלת לזה לפי ההישגים שלי).
מצד שני, אני עדיין חיה בישראל ורוצה להישאר ריאלסטית. המציאות היא שזו הדרך שרוב האנשים בגילי הולכים בה (גם אם זה בכורח), ומפחיד אותי שוב פעם להרגיש בחוץ ולצעוד לעבר מסלול לא נודע. מפחיד אותי לוותר על החוויה ושוב פעם למצוא את עצמי בודדה וחסרת מסגרת (באיזשהו מקום אני חושבת שאני רואה עכשיו את הצבא כאפשרות ל״תיקון״ לחטיבה ולתיכון מבחינה חברתית).

מה לעשות? אם אני רוצה להניע את המצב של הערעור על הפטור אז אני צריכה להתחיל בזמן הקרוב (התאריך גיוס שלי הוא בקיץ הקרוב).