ההורים של חברה שלי קמצנים, אני נשאר רעב אצלם. לרמוז לבחורה?

אני בן 23, היא בת 23.
אני וחברה שלי שנה וחצי ביחד ויש משהו שמאוד מפריע לי וזה קמצנות באוכל. אני מעדה מסוימת ואצלנו במשפחה אנחנו כל הזמן מארחים אנשים כמו שצריך ועושים כבוד.
זה בא לידי ביטוי בכמויות... שפע של אוכל, אוכל מגוון והרבה סוגים, תמיד יהיה משהו לאורחים על השולחן שלנו בסלון. גם אצל חברים שלי זה ככה. אצל המשפחה של החברה שלי הכל שונה לגמרי.
הרבה פעמים שאני אצלה אני נשאר רעב ולא אוכל מספיק, במיוחד בקידוש. הם מתקמצנים וזה מאוד מאכזב אותי. אני אומר לעצמי: "בואנה אני אורח שלכם... ככה אתם מכבדים אותי? ככה אתם מארחים אותי?".
זה בושה בשבילם. אני רואה את החסכנות והקמצנות במשפחה שלהם וזה משהו שמאוד מפריע לי וזה מקשה עליי. הם כל כך מחושבים שזה משגע אותי.
אני מת על הבחורה, היא מדהימה, אני אוהב אותה, היא באמת כל מה שביקשתי וחיפשתי, אבל החסכנות והקמצנות פשוט מפריעים לי.
הבעיה היא שהבחורה חונכה גם על חסכנות וקמצנות. רואים שהיא גם כזאת כי חינכו אותה ככה.

עכשיו לקטע הבעייתי: אנחנו אוהבים מאוד, מדברים על חתונה.
ההורים שלה רוצים אותי כחתן, אני יודע את זה גם. אני לא בטוח שאני רוצה אותם כמשפחה, בגלל הקטע שדיברתי עליו.
אני רוצה את הבחורה אבל. שלא תבינו לא נכון, אני לא שופט אף אדם ואף עדה ולא מנסה להיכנס לאף אחד לכיס.
וזה לא שאין להם כסף וזה לא שהם בחובות. יש להם כסף, הם קונים דברים יקרים כמו רכב חדש שעולה יותר מ- 100,000 שקל,
הם קונים בגדים יקרים וכו', הם גרים בבית 2 קומות, אבל באוכל הם מתקמצנים וזה מפריע. למה אני צריך להישאר רעב? לא בא לי בכלל לנסוע אליה.
לא באלי לי שיסתכלו לי בצלחת ויראו כמה אכלתי. לא באלי לשבת בשולחן בקידוש של יום שישי ולאכול חתיכה פיצפונת של לחם, כי את שאר הלחם הם משאירים בשקית סגורה.
הקטע שגם יש להם מודעות לזה. אני בטוח שהם יודעים שזה לא מספיק אוכל, אבל הם בכל זאת מתקמצנים, למרות שאני אורח שלהם.
כשאני מסיים לאכול (כי כבר אין על השולחן כלום, הם משאירים למחר את שאר האוכל במקרר), אז חברה שלי שואלת אותי מול כל השולחן אם שבעתי. אני אומר לה שכן אבל זה לא נכון.
אימא שלה דופקת לי מבטים ובוחנת את התגובה שלי וזה לא נעים לי. זה נראה לי כאילו הם יודעים שלא שבעתי אבל לא אכפת להם בכלל כמה אכלתי ואם שבעתי.
מה שמעניין אותם זה לחסוך. אני אדם שונה לגמרי מהם. אני תמיד נותן כל דבר בשפע ומהלב. אני בחיים לא חסכתי באוכל ולא אחסוך גם.
כשהבחורה אצלי אני מפנק אותה ופותח לה שולחן כיד המלך, עד כשהיא אפילו לא יודעת מה לאכול מרוב כמויות וסוגים.
אמר לי פעם מישהו: "אדם שפותח בשבילך את המקרר - פותח את הלב שלו. מי שלא פותח לך את המקרר - לא פותח את הלב עד הסוף".
אני מתחיל לחשוב שזה אולי באמת נכון. אני יודע בוודאות שההורים שלי לא יסתדרו עם ההורים שלה כי הם ניגודים.
את אימא שלה כל מה שמעניין זה להיראות טוב. היא מוציאה המון כסף למשל על בגדים אבל מתקמצנת באוכל.
אימא שלי שונה לגמרי. לאימא שלי כבר לא אכפת מהמראה בגילה (הן באותו גיל), אבל אכפת לה שכולם יהיו שבעים.
מה שווים כל הבגדים או הרכב היקר אם הבטן מקרקרת?

מה לעשות? לרמוז לבחורה? לדבר איתה?
הם גם אף פעם לא ישתנו. זה האופי שלהם.
זה גם לא נעים לדבר על דברים כאלה. זה מעליב ופוגע.
אני אובד עצות...